הקאתי את שנותר בי מאותו יום שישי ארור אל תוך מעמקי האסלה
הסדוקה ובו בעת גיששתי עם ידי הימנית אחר ידית השטיפה. גל מים
חזק לווה למשיכה ונטפי מים קלים קיפצו על עיני העצומות. קמתי
על רגלי ופקחתי את עיניי. יכולתי להבחין במספר חתיכות בודדות
שצפו להן שם למטה מחכים לגל נוסף. החלטתי שאדחה זאת לבוקר.
ניגשתי לכיור ופתחתי את הברז. שטפתי את פני וגירגרתי מעט מים
בתקווה להעביר את הטעם המר. המים החלו הופכים לחמים יותר ויותר
עד אשר אדי חום התפרצו לכל עבר בחדר האמבטיה הקטן. הרגשתי את
עפעפיי נוקשים בכבדות כנגד עיניי ומבקשים לרדת מטה באוושה
מנוצחת. גררתי עצמי אל עבר חדר השינה ונפלתי על משכבי. כאב
הראש הנורא שליווני לא נתן מרפה וכל אשר יחלתי לו היה שינה.

ואז היא הופיעה. החברה שלי. היא פתחה את הדלת בחוזקה וציוותה
עלי "בוא!". פקחתי עין עצלה לבדוק שמא זה חלום וזאתי פגשה
בחצאית הקטנה, האדומה שלבשה. "בוא" חזרה ואמרה. היא הושיטה ידה
אל עברי ותפסה בידי, מוליכה אותי בחזרה אל חדר האמבטיה. נכנסתי
ראשון והיא פתחה את האור. מבטי נפל מטה לכיוון האסלה, אותן
חתיכות קטנות המשיכו לשוט שם עדיין ממתינות לגל הגדול שישטוף
אותן. היא הושיבה אותי על מעקה האמבטיה ופתחה את המגירה שמתחת
למראה. היא שלפה משם תער גילוח ופקדה עלי נחרצות "תוריד את כל
השערות מהרגליים". הבטתי בה, מנסה לנחש את הלך מחשבותיה אך
אומר נואש, עייפתי מכדי לחשוב והיא, היא כל כך יפה. באי רצון
בולט התחלתי מעביר את התער על רגלי הלבנות והיא יצאה את החדר.
פעם בפעם עיני נעצמו ורגלי המסכנות זכו בשריטה חדשה, לבסוף
סיימתי. רגלי דיממו להן קלות אך חלקות היו וכפי שייחלתי ענו על
דרישותיה של החברה היפה שלי. כאילו ניחשה שסיימתי חזרה לחדר
אוחזת בתיק שחור, היא הניחה אותו בצד ומילאה את האמבטיה במים.
"עכשיו תתפשט ותיכנס" הורתה ושילבה את ידיה. במאמץ רב פקחתי את
עיני והבטתי הישר לתוך עיניה. היא היתה כל כך יפה. עשיתי כן
וכאשר טבלתי את רגלי האחת במים נוכחתי לדעת שהם קפואים. שלחתי
מבט מתחנן אליה והיא נשארה שם שלובת ידים, איתנה בדרכה שלה.
נכנעתי בשנית והתיישבתי בתוך המים הקפואים, רועד. נקודות דם
אדומות התערבבו במים והיא שלפה שמלה שחורה קטנה שלה. היא הרימה
את ידי והלבישה אותי בשימלה. לכשסיימה פתחה את התיק השחור
שהביאה עימה. היו שם כלי איפור. שפתון, פודרה, עפרון. היא לא
חסכה ממני ולו דבר והחלה יוצקת על פני מסכת איפור ראוותנית.
ואני כל שחפצתי בו היה לישון, אך היא, כפי שודאי אמרתי, היתה
כל כך יפה.

לכסיימה את זממה נכנסה איתי למים הקרים והחלה מנשקת אותי, היא
אחזה בכתפי והחלה נשענת עלי, עולה ויורדת, מטפסת מעלה וחוזרת
מטה, שוב ושוב, מעלה מטה, גונחת חרישית, עולה ויורדת. אני כל
שחפצתי בו היה לישון, כאב הראש שב והיכה בי, רגלי דאבו והיא
שוב ירדה וגנחה. לפתע פתאום היא קרבה אל אוזני וסיננה מבעד
לשיניה "תגיד לי מה השעה.". הרמתי ידי מעלה והצמדתי ראשי כנגד
קיר החרסינה, "השעה 4:30 לפנות בוקר" השבתי בטון רדום. "לא!
לא!" הצטעקה ושבה ללחוש, "תגיד לי מה השעה כמו ב- אחת חמש
חמש". עיני נעצמו. "מה?" התחננתי לדעת, מבקש לגמור עם כל
העניין. "תגיד לי מה השעה בדיוק כמו ב- אחת חמש חמש". "כמו ב
אחת חמש חמש?". וידאתי. "כן" חייכה מאושרת כאילו כבר באה על
סיפוקה.

סטרתי לה בחוזקה ככל שיכולתי וקמתי על רגלי הודף אותה ממני.
יצאתי מן האמבטיה הקפואה ופשטתי את השימלה. יצאתי את חדר הרחצה
ולקחתי מהסלון את האלחוטי, חייגתי 155 ושבתי לאמבטיה משליך את
הטלפון לעברה וטורק את הדלת אחרי. מהלך בצעדים רטובים ומהירים
אל עבר חדר השינה. התכרבלתי מתחת לסמיכת הפוך כחיה מפוחדת
וראשי המסכן ידע מעט מנוח בתוך הכר החמים והרך. מה חבל שהשקט
חולל בגניחותיה של החברה שלי לצד הקול המעצבן שחזר ואמר "עם
הישמע הציפצוף השעה תיהיה 4:32..ביפ". אבל היא כל כך יפה.