אני אוהב לכתוב בחוץ. לצאת מתחומי החלל הצר והדחוק של החדר
הקטן בו נערמים חיי, ולהגיח אל המרחבים. שדה פתוח, פארק דשא,
אפילו ככר נשכחת של העיר מול מזרקה ישנה, ששפתה השבורה מדגישה
את הבדידות של האנשים הבוהים בה, בין אם הם באו לכאן לבד,
כמוני, או בזוגות, כמו האנשים האחרים. אני לא יודע אם אני כותב
שירים יפים, מעניינים, או בעלי השפעה כלשהי על הקורא אותם. אני
פשוט כותב אותם במחברת, ואת המחברת שם במגרה, ובדרך כלל זה
נגמר בזה.
היא הופיעה יום אחד משום-מקום, ונכנסה לחיי בשיוט איטי, כמו
בועה הבוקעת ממתקן בועות-סבון ומשייטת לאיטה לכוון מישהו, עד
שהיא מתנפצת על קצה-אפו. האף שלי, ושאר הגוף שלי בעקבותיו,
התרומם כדי לראות אשה מדהימה ביופיה, שער ערמוני בהיר גולש עד
תחת לכתפה, פנים חתומות בשעווה, ששמץ של קסם מיוחד, לא-ברור,
עיצב אותן בצורה שלא נראה כמוה, וזוג עיניים קטנות, מסתתרות
משני צדדיו של אף מושלם, כאילו מי שיגלה את הנסתר בין עיניים
אלו, יגלה את חכמת הדורת בהבזק אחד של הארה אקדמית. לא הכרתי
אותה קודם, וגם לא הייתי מפסיק אמיץ, או מספיק שיכור, כדי לקום
אליה ולומר לה משהו. היא חצתה את ככר המזרקה, והתיישבה על השפה
השבורה שלה. לא יכולתי יותר להתרכז בשיר שלי. הגנבתי אליה מבט
מדי פעם, מנסה להבין אם היא מחכה למשהו או למישהו, או אולי לי
- אבל שום דבר לא קרה, והיא קמה והלכה משם, גולשת מעל המרצפות
בהליכה חתולית שקטה, כאילו הולכת על תפאורה של הצגה יקרה
ונדירה.
הפעם השניה היתה כשישבתי בפארק, תחת עץ גדול, המחברת שלי על
ברכי, ואני מנסה לנסח שיר-טבע. היא ריחפה, בדיוק כמו הפעם
הקודמת, שערה מתרומם קלות ברוח, וכל גופה אומר קסם ואביב. היא
העניקה לי מבט חולף בעיניה והמשיכה ללכת, ואני נותרתי בין שתי
מחשבות, מתלבט אם היא באמת הבחינה בקיומי או שמא רק הסתכלה
לכיוון העץ. אין צורך לומר, ששוב לא הספקתי לחשוב עליה. השיר
נקטע באמצע הבית הראשון, והיא המשיכה לנבור במחשבותיי ולהפוך
אותן, האם היא הסתכלה עלי או לא, האם היא כאן במקרה או שהיא
מבקרת את החבר שלה או כל דבר אחר שכזה.
היתה פעם שלישית, בספסל ליד ביתי, שהיא חלפה על פניו אוחזת
בשקית קטנה. האם היא גרה כאן? והאם היא שוטפת וחופפת את שערה
שפולחן-יופי אדוק, או שהוא כך באופן טבעי, מתנה של אלת-האדמה
שניתה רק לנשים היפות ביותר? לא כתבתי שום שיר על הספסל הזה,
וגם לא בחוף הים, מול הגלים הגועשים, כאשר שום קול ושום פרט
אחר לא גרם לי להתסובב אחורה ולראות שהיא עומדת מולי, מסתכלת
לכוון הים, פניה משקפות הבעה של ריכוז וסגידה, עיניה קטנות אבל
בורקות, עדיין לא יכולתי להבחין בצבע. כל שיר וכל יצירה
שניסיתי לכתוב בתקופה הזו הפכו למחשבות עליה, בעקבות הופעה
חידתית ומסתורית נוספת שלה. וכל השאלות שלי, כל התהיות
והאופציות והאלטרנטיבות, נפלו כשדה-דומינו ברגע שניסיתי לקום
ולדבר איתה. זה נראה כאילו שכוח לא ברור, חזק ממני אבל עדין
כיד אם אוהבת, מונע ממני לקום ולשאול אותה שאלה פשוטה, כמו "מה
את עושה כאן?".
כיוון שלא יכלתי לדבר איתה, הלכתי לדבר עם מישהו אחר. אחד
מחבריי, אדם מסתורי ומוזר, שעיסוקיו לא ברורים אבל כולם
מעניינים, אדם המסתיר מאחורי כובעו הרחב ושיערותיו הארוכות
פריטי-מידע רבים ולא-קשורים ,כמו גם מחשבות מקוריות ומסתוריות
המחברות את כל הפריטים האלו לרשת שלמה אחת, שניתן ללכוד בעזרתה
עוד רעיונות כאלו. בלדד פגש אותי אצלו, בין ערימות ספרים,
שחלקם מסודרים בספריה ואחרים מארחים לנו לחברה על השטיח,
ולגמנו משקה כלשהו מספלי-קפה. המשקה הכהה, הסמיך, המהביל,
התרוקן בגרוני והעלה את חום המחשבות שלי. סיפרתי לו על האשה
המסתורית ועל היצירות שלי, שהפכו, מהרגע בו ראיתי אותה, לגבב
מילים ומחשבות מקוטעות שכולן גרסאות דמיוניות לא-מוצלחות של
השיחה הראשונה שלי איתה. מה אני יכול לעשות, שאלתי אותו.
"שמעת פעם על מוזות?" היתה השאלה הראשונה שלו.
"כן... אלות יווניות כאלה, שקשורות לדברים כמו היסטוריה, שירה,
ואלה, לא?", שאלחי אותו. מה הקשר? בלדד שתק, במשך זמן רב, ועצם
עיניו במשך זמן רב מאוד. התחלתי לחשוש, שהחומר בתה עלה למוחו
והחל להמיס אותו, אבל אז הוא פקח את עיניו.
"ראית פעם אישה צעירה, עם כתר פרחים על הראש, שניגנה בגיטרה
מוזרה, עגולה, עם 7 מיתרים ו-2 צווארים?"
אימצתי את מחשבותי. מה הקשר? ואיך אני אמר לזכור עכשיו כל
היפית עם גיטרה מוזרה שפגשתי? היו הרבה... רגע. היתה אחת כזאת.
מחשבותיי התערפלו, הזכרון שלי הציף את עיני במראה הירוק
מהפסטיבל ההוא, פסטיבל טבע ביער כלשהו בצפון. היא ניגנה לי
בגיטרה המוזרה שלה, לירה או משהו כזה היה השם שלה. הנגינה שלה
הרשימה אותי מאוד, וכך גם היופי והנחמדות שלה, שהיו מיוחדים
ומושכים בצורה שאפשר להביע רק בשירי אהבה מיוחדים, הדומים
לפרחים נדירים שאסור לקטוף. היד שלה היתה מושטת לעברי, ואחרי
שהיא שרה לי שני שירים, היא אמרה לי, בקול חרישי שכמעט לא
יכולתי לשמוע ומעוטר במבטא מוזר ומושך, לבוא איתה. כמובן שלא
הלכתי איתה לאין שהיא ביקשה. זה נראה לי לא נכון באותו רגע,
אני, שאחרי שנים רבות של מאמצים, עליות וירידות, עבודות
וניסיונות, מאבק עיקש עם הקיום, ההורים, החשבונות והעבודות -
השגתי לעצמי את הבית שרציתי, המחשב שרציתי, את החיים המסודרים
שאיפשרו לי בכלל להגיע לפסטיבלים האלה ולא לשבת במשרד ולעבוד
כל יום - לעזוב את כל זה בשביל בחורה, קסומה ומסתורית כמה
שתהיה, אבל בכל-זאת בחורה בפסטיבל?
בלדד הפסיק את הסיפור המשובץ בהרהורים שלי.
"אני לא חושב שעשית את הדבר הנכון".
"למה? ואיך זה קשור עכשיו?"
"העניין הזה עם הלירה. הגיטרה הזאת. זאת לא סתם גיטרה, זו
גיטרה יוונית קלאסית. קוראים לה לירה".
שוב שתיקה ארוכה, כאילו בלדד מנסה לארגן את המחשבות שלו בצורת
משפטים שאני אבין. "האשה שפגשת... זאת מוזת האהבה. אראטו. היא
אוהבת שירי אהבה יפים, ארטיסטיים, פשוטים. כמו שאתה כותב.
"כתבתי. עד הפעם הראשונה ההיא, שראיתי את ה... אשה הזאת, ליד
המזרקה".
"אני חושב שעצבנת את אראטו, היא קינאה, ולכן היא שלחה אליך את
הבחורה הזאת".
ניסיתי לעצור את השאלות שעמדו על קצה הלשון שלי, כמו חבורת
אנשים האצים אל קצה צוק כדי לבצע התאבדות קולקטיבית. רציתי את
היצירה שלי בחזרה, רציתי להיות מסוגל לשבת בפארק, או מול
מזרקה, או בכל מקום אחר, ולכתוב, להרהר, ולהיות רק עם עצמי.
"מה אני צריך לעשות?", שאלתי אותו.
שוב שתיקה ארוכה, מחשבות מופרחות לאוויר בדממה, כמו זיפי עשן
דליל מסיגריה שעומדת לכבות. שתיקה ארוכה עד מאוד.
"אני לא יודע. אני באמת לא יודע. אם הייתי אתה, הייתי הולך
איתה בפעם הראשונה. עכשיו אני באמת לא יודע מה לומר לך. תנסה
למצוא לבד מה לעשות. אני באמת לא יכול לעזור לך".

חזרתי לביתי, וישבתי לכתוב. הפסקתי לצאת מהבית, והפסקתי לדבר
עם אנשים על דברים תפלים, כמו לימודים, שתייה, או בחורות.
כתבתי בערך ארבע גירסאות לשיר הזה, ובכל פעם מחקתי וכתבתי
מחדש, החלפתי תיאורים, מחקתי בתים והוספתי שורות. אני חושב שזה
השיר הכי יפה שלי, והוא מוקדש למוזת האהבה. בפעם הבאה שאני
אראה אותה, אני אתן לה אותו. ואם היא תרצה שאבוא איתה- אלך עד
לאן שהיא תרצה.