לקחתי אוויר וסקרתי שוב את כל הנתונים טוב טוב,
מה חסר לי? מה חסר לי?
כל היום זה לא מציק לי, כל היום אני עסוק. מתעסק פה, מתעסק שם,
מתעסק. גם שעמום זה סוג של עיסוק, להתעסק במה להתעסק ובמה לא
להתעסק, העיקר לא להתעסק בי. זה לא עסק.
רק בלילה כל השרירים רפויים, רק בלילה הרעש מינימלי אז אתה
מתחיל לשמוע את פעימות הלב שמזכירות לך שאלו חיים מה שאתה מנסה
לנהל פה. ואז כל מה שעברת ואיך שהחזקת מעצמך, הכל מתמוגג לאיטו
ואתה מתרוקן מתוכן ברגעים. ואתה יודע שאתה נורא עמוק ומיוחד,
הרי כולם אמרו לך את זה. ועם כל השנינות והעומק והגבריות, היית
מעדיף לוותר על כל מי שנגעת בה בחיים שלך בשביל חיבוק אחד טוב
עכשיו, של מישהי עם ריח מתוק שתזכור עד יום מותך. ואתה עוצם את
העיניים ומקווה בלב שלם שהיא תבוא. ושוב אתה מוכן באותו רגע
לוותר על כל מה שאי פעם חלמת בשביל אותה ילדה מאושרת שתדליק לך
את הלילה כמו זרקור באיצטדיון.
ואיך כל היום אני משחק את הציני שלא איכפת לו מכלום ובלילה זה
חוזר אליי על חשבוני. איך השירים האלו של אריק איינשטין גורמים
לי לאהוב.
מעלים בי נוסטלגיה מתקופות שלא הייתי כלל. געגוע לאושר שלא
ידעתי, לתקווה שאיבדתי מזמן, לכנות ברמות שאף פעם לא ידעתי
ופשטות שאף פעם לא אדע. מתגעגע אלייך, אלייך! ואני לא יודע מי
זאת את! כי כבר גם את אין לי, לא בלב ולא בעין, ואין לי את מי
לאהוב. וכל-כך הרבה יש לי לתת! נזכר פתאום, יש לי חבר שהתסכול
תפס אותו ונוהג לאמר: "מה ההיגיון בזה???"
אולי אין היגיון? ואולי כל יום רשום לפי לוח-זמנים מדויק אצל
מישהו כלשהו. ואולי אלך לישון ואקום לצלילי יום חדש לגמרי,
ודמות חדשה שלך תצטייר בראשי בעת לילה ולא אשתוקק לסתם חיבוק,
אלא לחיבוקך שלך. אולי תבואי חדשה ותוכיחי לי שאני טועה. ונטעה
ביחד לקוות, ונחיה ביחד כדי לטעות, כי רק כך לומדים. ויחדיו
נשמע את אותם שירים ששמעתי לבדי, ותתרגשי, לפחות כמוני תתרגשי,
ובבוקר לפני שנקום לעוד שגרה,
אלטף את שיערך ואבטיח לך שאוהב אותך גם בלילה כשתשובי, כך כל
פעם מחדש. ואשכח את שורות אלו שכתבתי כאן, כי לאנשים מאושרים
יש זכרון קצר,
כן, אולי כל זה יקרה מחר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.