באתי אליך
להתכסות בך
להניח לך
למלא את שקעי הקודמים
ואת השקעים החדשים שיצרת באצבעותי,
במימיך,
שישלחו לשונם אל תנוך אוזני
ואל תוכה.
ראשי הוטבל בתוכך,
עצמתי את עיניי.
כה שקט
ושלו
כאן
ואף אחד אינו רואה
את הריקוד אשר אני רוקדת לך.
אתה הבורא אשר יוצר
בהשתתפות איבריי הכבדים
מחול קל תנועה כל כך,
ולרגע אשכח את רצוני לעוף.
הולכת על שפתיך
נרטבת-לא-נרטבת
ושוחקת כאשר ישנה טיפה
המצליחה להגיע אל רגלי.
לעיתים כשאתה מתקרב
אני נסוגה אחורה
ולעיתים מעמידה פנים
שאיני מספיקה.
הרוח נושבת ומייבשת את עורי
אך ליבי סמוך עליך שתרווה
צמאונו בחזרה.
כשרכות גרגרי החול
עליהם כף רגלי דורכת
מופרת לפתע,
אני מפנה חיוך
רק כדי לגלות
ולשמוח על המתנה שהבאת לי
בדמות אינספור צדפות.
אני קדה לפניך בנימוס -
אותך הן הולמות יותר
מאשר את צווארי
וחוץ מזה,
כך יישארו לי עוד מתנות
לפעם הבאה.
תרועות הגלים בהגיעם אל החוף
על אף סופם בהתנפצותם
מפתיעות אותי גם עכשיו.
אני לוכדת כמה מהן בליבי,
פונה לאחור
ונותנת לעורפי הזדמנות להיפרד.
אט אט אני מתרחקת
וכשאגיע לאויר שבו גלי קול
של קולות אנשים ובניינים,
שוב אעצום את עיני
ואנסה לנשום לפי התרועות. |