עוד לפני שאתם מתחילים לקרוא אני חייבת להזהיר אתכם שזהו אינו
סיפור טוב, זו סתם קלישאה טיפשית. כי זה מה שבא לי עכשיו, אז
תעשו לי ולעצמכם טובה ולכו לקרוא משהו יותר טוב במקום. הזהרתי
אתכם..

הרגשתי כל כך רע עם עצמי שהחלטתי להעניש את עצמי ולא לראות את
המשחק בטלוויזיה. חזרתי הביתה ופתחתי את ערוץ הופ. אחותי,
קרצייה שעלתה לכיתה ב' השנה, הייתה מאושרת. היא לא רגילה לזה
שאני נותן לה לראות מה שהיא רוצה בלי לריב איתה על זה קודם.
נרדמתי כשעל המסך קיפץ לו נאדי בחברת כמה גמדים, חלמתי עליה,
איך לא.

בחלומי אני והיא מטיילים מחובקים בשקיעה ליד אגם ורוד כמשי, כל
מי שעובר שם מסתכל עליה ומקנא בי על זה שאני איתה. העיניים
הכחולות שלה מופנות אליי בהבעה המיוחדת הזאת שלה ואני מנשק
אותה.
ופתאום, כאילו פרץ מתוך האדמה, ההוא מגיע. ההוא לוקח אותה ממני
באלגנטיות של רקדן בלט ומנשק אותה בלהט מולי, אני מסתכל עליהם
בעיניים פעורות ובורח בריצה, אני בוכה כמו ילד קטן. אני מרגיש
את הלב שלי נשבר לחלקים בעוד המחט שלו נתקעת בי בעוצמה, החלום
מתפוגג ואני מתעורר.

התעוררתי כשלילה אופף אותי מכל כיוון וערוץ הופ, שמזמן סיים את
שידוריו עדיין היה על מסכי כשהכתוביות 'שידורינו יתחדשו בשעה
שש בבוקר' מרצדות על המסך.
הפנים שלי היו רטובות מדמעות ושכבתי על הספה, מכוסה בשמיכה,
כנראה אמא ראתה שנרדמתי על הספה הקטנה והכינה לי מיטה נוחה,
איזו אמא חביבה יש לי. הסתכלתי על השעון, אחד בלילה, ישנתי
יותר מדי בשביל להירדם שוב אז הלכתי לעשות את מה שאני תמיד
עושה כשאין מה לעשות- הלכתי לאכול.
היה במקרר קצת ספגטי קר מארוחת הצהרים. הערמתי לי טונות של
ספגטי על הצלחת וחיממתי את הכל בתאווה אבל רק אחרי שראיתי את
כל הספגטי הזה מחכה לי על הצלחת גיליתי כמה שהבטן שלי ריקה
וכמה שאני רעב כמו זאב. זללתי ובלסתי את הכל כמו מטורף ואז
ישבתי לי וצלצלתי לאור, החבר הכי טוב שלי. הייתי בטוח שהוא ער.
הוא תמיד ער.
אור ענה לי אחרי הצלצול הרביעי. 'מה אתה רוצה יוני? אני
עסוק...'
'מה אתה כבר עושה עכשיו באחת וחצי בלילה?' שאלתי אותו
בספקנות.
'אני עם מישהי' לתשובה הזאת לא ציפיתי.
'טוב, אז עזוב.. אני אדבר איתך אחר כך, ביי'
'ביי יוני' הוא ענה בחשש, שמעתי צחוק נשי חלש ואז צליל ניתוק.
מה עוד יכולתי לעשות? צלצלתי לאוהד, כמה שאני לא מת על הבן-אדם
הזה הייתי חייב משהו שיעסיק אותי ויסיח את דעתי ממנה. אוהד ענה
כבר אחרי הצלצול הראשון.
'מה יוני, גבר?'
'הכל טוב אוהד.. צ'מע, מה אתה עושה עכשיו? אני חייב לצאת'
'אני אצל טלי... רואים סרט, הנה, קח דבר איתה' הוא קרא בשמה של
טלי והיא לקחה את הפלאפון.
'כן, מי זה?'
'טלי, זה יוני.. מה קורה?'
'הכל טוב, שמע, אתה רוצה לבוא? הזמנו סרט מפחיד.. צלצלתי אליך
קודם אבל אחותך אמרה לי שאתה ישן' שמעתי קצת דאגה בקול שלה.
'כן.. אמממ... הייתי קצת עייף, אני כבר בא'
'אתה מרגיש טוב?' שוב הדאגה הזאת בקול שלה, משהו לא בסדר?
'כן, בטח, למה את שואלת?'
'סתם.. אין סיבה, אנחנו מחכים לך, ביי'
'ביי ביי'.

קמתי מהכסא,  החלפתי בגדים בלי להתקלח עליי, התזתי על עצמי את
הספריי הראשון שראיתי וטסתי מהבית. טלי גרה שני רחובות ממני אז
הגעתי מהר ותפסתי את מקומי על הספה הגדולה מול הסרט.. 'צעקה'
או משהו, לא בדיוק שמתי לב.
הסתכלתי מי נמצא בחדר. תמר, יעל וטלי, ישבו יחד מעוכות על הספה
הבינונית. בספה הקטנה דנה ישבה על אור (מעניין איך הוא הגיע
לכאן) והוא היה עסוק בלגעת לה בחזה ולא בלהסתכל על הסרט. הוא
ראה שאני בוהה בו וקרץ אליי, נראה שלדנה לא מפריע שהיד של אור
חורשת לה על הציצי. על הרצפה ישבו ביחד אוהד ותומר, כמו זוג
הומואים, לידם הייתה קערה ענקית חצי גמורה של פופקורן.
על הספה הגדולה ישבתי אני, שחר, עומר, מיכל ובקצה השני של הספה
ישבה היא. לא ידעתי שהיא תהיה כאן והלב שלי עשה מן סלטה באוויר
כשראיתי שהיא הסתכלה לכיווני. היא עדיין היה יפה כתמיד, אם לא
יותר, עם השיער הג'ינג'י הסבוך שלה, העיניים הגדולות והכחולות
שלה, היא הייתה שקועה בסרט.
הייתה מפית בשולחן לידי. לקחתי את המפית ובעזרת עט שמצאתי על
הרצפה כתבתי 'בואי' ואמרתי לשחר להעביר לה. היא לקחה את הפתק
ביד שלה והסתכלה עליי, ראיתי שהעיניים שלה קצת דומעות. נעמדנו
ואני הובלתי אותה לחדר של טלי.

החדר של טלי, מעוצב באלגנטיות כמו כל חדר של נערה בת שבע-עשרה,
השרה עליי אווירה מעט נינוחה למרות שהייתי לחוץ כמו טמפון.
התיישבתי על המיטה הזוגית הלא כל כך מסודרת (אני מניח שאור
ודנה ביקרו פה לפנינו) ושאלתי אותה אם יש לה משהו להגיד.
'מה יש לי להגיד לך? אתה לא מאמין לי שדודי הוא בן דוד שלי,
אני לא איתו.. נמאס לי לנסות לשכנע אותך' בקול שלה שמעתי
כניעה, כאילו באמת נמאס לה מזה.
'רציתי לומר לך.. אני, חשבתי על זה היום קצת ו... אני.. אהה..
אני מצטער'
'על מה? על זה שגרמת לי להרגיש זבל וצעקת עליי מול הבן דוד שלי
ומול כל העיר? על זה שעזבת אותי בגלל שטות או על זה שאתה כזה
שמוק מזדיין?'
'זה הגיע לי.. אני יודע, רק רציתי לומר לך שאני עדיין אוהב
אותך. אני מצטער'.
'אתה לא יכול סתם להגיד את זה עכשיו ולצפות שאני אסלח לך, כל
החברים שלנו יושבים עכשיו בסלון וחושבים כמה אני זונה. הם
חושבים כמה אתה מסכן שבגדתי בך, מה כבר סיפרת להם? עכשיו לא
יעזור לי שאתה מצטער. לא הייתי צריכה לבוא בכלל'
'בואי איתי' קמתי מהמיטה, תפסתי לה את היד ומשכתי אותה לסלון.
עצרתי את הסרט באמצע והדלקתי את האור.
'כוס עמק יוני מה אתה עושה, הוא בדיוק רוצח את הכוסית!' עומר
וההערות הרגילות שלו.
'חכו שניה, אני חייב לומר משהו'
'נו קדימה, תגמור עם זה.. זה הקטע הכי טוב'
'טוב, אז רק רציתי לומר לכם.. חברים, שאני אוהב אותה (הצבעתי
עליה) בכל הלב שלי'.
'הפוסטמה לא בגדה בך כמו שאמרת לי היום?' עומר לא ילמד לסתום
את הפה שלו.. הא?
'לא עומר, אני טעיתי והטעיתי אותך (עכשיו הרגשתי אינטיליגנט),
היא יצאה עם בן דוד שלה ואני חשבתי שהיא בוגדת בי. אז הנה, אני
יצאתי השמוק ואני מצטער עכשיו' ירדתי על הברכיים שלי, בחיים לא
הייתי כזה אני נשבע, לקחתי את היד שלה, נישקתי אותה ושאלתי
'תחזרי להיות איתי אפילו שאני כזה שמוק?'
היא חייכה אליי והתחילה לבכות. 'בטח שאני אחזור אליך, מה אני
יכולה לעשות אני אוהבת אותך, שמוק'
איזה קלישאה, ככה חזרנו להיות יחד.
'יופי יופי.. עכשיו אפשר להדליק את הטלוויזיה?' עומר שונא
קטעים דביקים כאלו. אז הדלקתי את הטלוויזיה וכולם חזרו לראות
את הסרט.

כל שאר הסרט ישבנו מחובקים יחד ולא הפסקנו להתמזמז. התגעגעתי
אליה כל כך. לפנים החלקות שלה, לעיניים היפות שלה ולחיוך
המושלם שלה. ולריח שלה.. אני אוהב אותה.
רק לדבר אחד לא שמנו לב, כולנו. אף אחד לא ראה שאור ודנה נעלמו
לנו. בבוקר גילינו אותם ישנים יחד על המיטה, חסרי בגדים וחסרי
דאגות.

וכך החבורה שלנו חזרה להיות יחד. היינו מעתה ואילך חמשת הזוגות
המצליחים ביותר בתיכון, מאוחר יותר שלושה זוגות מאתנו התחתנו.
אני והיא היינו זוג אחד מהשלושה.

דנה ואור- אחרי אותו לילה התגלה שדנה בהריון. אור והיא
החליטו לגדל את הילד על אף הקושי וכיום הם נשואים באושר עשרים
וחמש שנה.
שחר וטלי- אחרי התיכון הם נפרדנו ופגשו אחד את השני חמש שנים
מאוחר יותר והתחתנו.. הם ביחד עד היום.
תומר ויעל- הזוג היחידי מביננו שהחליטו להיפרד יחד, הם פשוט
לא אהבו אחד את השני. אבל נשארו הידידים הכי טובים עד סוף
חייהם.
עומר ומיכל- אחרי התיכון מיכל החליטה שעומר יותר מדי ברוטאלי
לטעמה ועזבה אותו. הוא התאבד, לאף אחד לא היה חבל עליו במיוחד.

אהוד ותמר- בשנה האחרונה בתיכון אהוד יצא מהארון, עזב את תמר
והתחיל לרדוף אחרי תומר. תומר לא אהב את הרעיון וכלום לא יצא
מהקשר הצולע הזה.
אני והיא- אנחנו? מאותו יום לא הייתה לנו אפילו מריבה אחת עד
סוף התיכון. התחתנו באושר ואנחנו מאושרים עד עצם היום הזה. אני
פאקינג אוהב אותה.

ראיתם? עכשיו אתם בטח תוהים לכם למה בכלל קראתם את השטויות
האלה, למה לא הקשבתם לי כשאמרתי לכם בפירוש לא לקרוא. אז יש לי
רק דבר אחד לומר לכם..
אמרתי לכם!!