אתה הולך לבד, במדבר. אמצע היום, צהרים, שמש יוקדת במעלה
השמיים חסרי העננים וכל מה שאתה מסוגל לחשוב עליו הוא על מה
יקרה כשתגיע.
אתה חושב על הדרך הארוכה שיהיה עליך לעבור, רק כדי לצאת מהמדבר
ואחרי שתצא אתה בטח תגיע לעיר שלה. עיר גדולה עם המוני בניינים
וחנויות ענקיות ומזמינות. אתה חושב על איך תצא מהעיר ותיכנס
לשכונה הקטנה שבה היא גרה. שכונה שקטה, ילדים רוכבים על
אופניים, זקנים יושבים על ספסלים באמצע הפארק ונערות צעירות
יוצאות לטייל עם כלביהן. תוך כדי מחשבה אתה נזכר בדרך הארוכה
שמובילה לביתה וחושב איך תצלח את הדרך הזאת, אחרי הליכה של
חודשים. איך תגרור את עצמך על המדרכה בכאבי רגליים נוראיים
ואיך הצמא יקרע את גרונך בכאב ובטנך תשמיע את זעקותיה למזון
אכיל. ואיך תצפה כבר להגיע לביתה הקט שנמצא בסוף הרחוב. תצפה
לה. אתה חושב איך תחזור מהמקום היבש וחסר המים הזה ותיכנס
לשביל הגישה המוביל לביתה, איך תדפוק על דלתה אחרי שנים של
שכחה ו..

ומכאן מתפצלות מחשבותיך למיליוני רסיסים. אתה לא יודע מה יקרה
מכאן. ולכן אתה מעמיק בכל רסיס מחשבה עד כמה שתוכל. והרסיסים
חזקים ממך ומעבירים את מחשבותיך לממד אחר. אתה כבר לא סתם
חושב, אתה רואה את מחשבותיך מצמיחות עור וגידים לנגד עיניך,
אולם, הן עדיין סתם מחשבות. ליתר דיוק אתה כבר לא חושב, אתה
חולם.

באפשרות הראשונה, היותר עדיפה מבחינתך אתה רואה את עצמך דופק
על דלתה. והנה היא פותחת את הדלת, לבושה במכנס לבן קצרצר
וגופיה כחולה כהה, גופיית סטן, זאת שקנית לה ליום הולדתה. והיא
רואה אותך ועל פניה חיוך ענקי, כמו ציפתה לך כל חייה. היא רצה
אליך בשמחה ומחייכת אליך. "ידעתי שתחזור" היא לוחשת באוזניך
וקולה העדין מצטלצל בראשך כמו גונג חזק. איך התגעגעת לקולה.
אתה רואה את עצמך נכנס לביתה וכאילו כלום לא השתנה. הכל
במקומו, הטלוויזיה, הספות, המטבח. וכל הבית כולו מלא בתמונות
שלכם יחד. אתה רואה את התמונות בדמיונך והן כאילו קורצות לך.
אתה רואה את עתידך לפניך.
אתה רואה אתכם מתיישבים על הספה ומדברים. אתה מספר לה מה עבר
עליך, איך המטוס שלקח אותך למשימה התרסק באמצע המדבר ואיך מצאת
את דרכך במדבר שבועות שלמים ללא מים ומזון, ואיך אתה משוויץ
בכך. היא נוגעת בכתפך וזרם של אושר כמו יוצא מגופה. היא קמה
לרגע, הולכת להביא לך מים. מים, חודשים שלא שתית מים צלולים
ואתה כל כך צמא שעם כל נשימה אתה מרגיש את היובש באוויר. היא
קמה מהספה ומשאירה אותך לחכות, ואתה מסתכל עליה הולכת. איך
התגעגעת אליה, לרגליה החלקות, לעצמות ישבנה המורם והמהמם. ואז
אתה שם לב, שהרגש העמוק שהרגשת כלפיה אף פעם לא נעלם. הוא תמיד
היה קיים שם ותמיד יהיה. ואיכשהו, אחרי חודשים שלמים בלעדיה,
אחרי חודשים של מחסור בבחורה יפה וחושנית לצדך אתה שם לב שאתה
רוצה אותה, בכל מובן שהוא.
היא חוזרת עם כוס המים הצלולים בידה בעוד אתה יושב המום על
הספה. היא שופכת עליך קצת מים, שתתעורר. ואתה לוקח מידה את
המים בחיוך ושותה. התחושה הנפלאה הזאת של נוזל צלול ונקי כל כך
היורד במורד גרונך שהתייבש לו מכבר יחד עם העובדה שאתה יושב
לצד אהובתך מזה שנים גורמת לך אושר עילאי. אתה מבין שאתה לא
סתם רוצה אותה, אלא, שאתה אוהב אותך בכל לבך. היא אהובתך.
אתה אומר לה את זה במחשבותיך והיא מחייכת אליך בחיוך תמים
ומנשקת אותך. הנשיקה העמוקה והחזקה ביותר שהרגשת אי פעם. ואתה
מרגיש אותה מכל כיוון. ואז הנשיקה מתערפלת ומחשבותיך מפסיקות
להיות צלולות ואתה חוזר למדבר. יבש כמו תמיד, מהלך לך בשומקום
ויודע שיעבור עוד הרבה זמן עד שהנשיקה הזאת תתממש.

באפשרות אחרת, בחלומך, אתה רואה את עצמך דופק על דלתה וגבר
פותח לך את הדלת. גבר שלא לובש כלום חוץ מתחתוני ספידו זעירות.
אתה שואל את אותו גבר בחלומך היכן היא, והגבר קורא לה בקול.
והנה היא יורדת בחלוק תכול על גופה ורואה אותך. עיניה מתרחבות
בחוסר אמון והיא מחבקת אותך חזק. כה חזק שאתה מרגיש את חזה
הנאה מחוץ אל גופך בעדינות. היא מחייכת אליך באשמה ועושה
היכרות בינך לבין הגבר. "ארז", היא אומרת לך, "תכיר, זה אלון.
אלון, זה ארז" אומרת כך ומצביעה על שנינו במבוכה. אלון הולך
שניה לשירותים ומשאיר אותך לבד איתה לברר כמה פרטים. היא
מכניסה אותך הביתה, חלוקה מתנופף אחריה ברוח ומתיישבת איתך על
הספה. היא פותחת את פיה ומתחילה לספר לך "בהתחלה, כשטסת למשימה
ההיא ונורא דאגתי לך חשבתי שאני אשאר נאמנה לך, אהבתי אותך.
ואז, כשסיפרו בחדשות שהמטוס שלכם התרסק באמצע המדבר כבר איבדתי
כל תקווה שתחזור אליי. בתחילה הייתי מאוד עצובה, לא יצאתי
מביתי חודשים וחשבתי שאני אשאר כך עד סוף ימי חיי. כל יום
הייתי מזמינה פיצה הביתה ובולסת כמו משוגעת והדמעות זרמו
מעיניי כמו מברז פתוח. ואז, יום אחד הפעמון בדלת צלצל וזאת
הייתה הפיצה. לא משנה שהשליח איחר בשעה וחצי, בגללך איבדתי את
תחושת הזמן, השליח היה אלון" אמרה תוך כדי שהיא מצביעה על דלת
השירותים "הוא הצטער על האיחור וישב איתי ואכל איתי את הפיצה.
כמה לא מקצועי מצדו, נכון, אבל הוא הקשיב לצרות שלי וניחם אותי
ומאז אנחנו ביחד". היא מסיימת לספר את סיפורה בדיוק כשאלון
יוצא מהשירותים "מה לקח לך כל כך הרבה זמן? ניסית להטביע את
עצמך?" היא שואלת אותו בצחוק והוא בתגובה מחבק אותה ונותן לה
נשיקה ענקית, אותה נשיקה שיכלה להיות שלך.. הנשיקה שלהם
מתפוררת במחשבותיך ואתה חוזר למציאות, באמת, יכול להיות יותר
גרוע.

עוד אפשרות עולה במוחך. אתה רואה את עצמך דופק על דלתה המוכרת
כל כך ואישה זקנה פותחת לך את הדלת. "שלום" אתה אומר ומבקש
לראות אותה, אך הזקנה אומרת לך שהיא מזמן כבר לא גרה פה. היא
הלכה לחיות במקום אחר ואין לה מושג היכן היא. וגם לך אין מושג.
אתה עובר שוב את כל העיר ומחפש בכל מקום ואתה לא מוצא אותה.
אתה מתחיל לחשוב, אולי היא לא נמצאת בכלל בעולם, אולי גם היא
מתה. אולי משהו קרה לה. אתה דואג כל כך שאתה מחליט לעזוב את
האפשרות הזאת ולהרחיק אותה מראשך ומעלה אפשרות נוספת לראשך.

באפשרות החדשה אתה יורד במורד הכביש המוביל לביתה, אתה מודע
לכך שיותר מחצי שנה לא שכבת עם בחורה ואתה מחומם ביותר. אתה
ממש רץ אליה, כמה שהתגעגעת ליופי שלה. והנה, היא פותחת את
הדלת, עירומה כשביום היוולדה. אתה בשוק, גם היא. אבל בלי לומר
לך אף מילה היא מכניסה אותך לביתה ונשכבת על הספה. אתה בא
ומתיישב לידה, מרגיש את הצימאון בגרונך כמו עצם שתקועה בגרון.
וכמה שאתה יותר מסתכל על גופה הרוטט, הצעיר, שלא השתנה בכלל
אתה מרגיש את העוצמה שלה בתוכך. אתה אומר לה את זה, בשיא
הרצינות, והיא, כמו תמיד, מחייכת. מחייכת ונושקת לך בחוזקה,
ואתה מרגיש את כל גופך כמו מתעורר מתרדמה ארוכה וכך אתם שוכבים
ואתה מתעורר בבוקר אותו יום, לצדה של האישה שאתה אוהב. ואתה
מאושר. אבל כמה שאתה מאושר התחושה הזאת לא נמשכת הרבה זמן והיא
מיטשטשת במוחך במהירות ומתחלפת בתחושת הצמא והרעב הנוראי שתוקף
אותך. ואתה נזכר שבאמת, אם כבר זה יקרה ייקח עוד המון זמן עד
שתמצא אותה.

עוד אפשרות, אחת שפחות קורצת לך עולה במוחך. באפשרות הזו אתה
רואה את עצמך בעיר שלה אבל אינך נזכר בשם הרחוב שבו היא גרה.
ואתה מסתובב, עזוב ובודד ולא מצליח להיזכר היכן היא גרה. שום
מקום לא נראה לך מוכר באיזשהו אופן ואתה עוצם את עיניך ומתיישב
באמצע הכביש, ודמעה אחת נוזלת במורד פניך. עד שהצלחת למצוא את
העיר שלה אינך זוכר כלום, כמעט כאילו התאונה הגדולה מחקה את כל
זיכרונותיך, משהו מאוד לא בסדר. בחלומך אתה שומע צפירה חזקה של
משאית בכיוונה אליך ואתה מחליט להישאר על הכביש, אם תמות לפני
שתמצא אותה, כדאי שזה יהיה מהיר. ברגע שהמשאית פוגעת בך אתה
מתעורר ב'זבנג' מחלומך ויש בך המון כוח להמשיך ולחפש את
האפשרות המתאימה לך.

אתה עוצם את עינייך ואפשרות חדשה עולה בך. אתה רואה ברוחך את
עצמך, יורד במורד רחובה המוכר כל כך ומגיע את הדלת. אתה דופק
על דלתה ואין עונה. אתה דופק פעם, פעמיים, חמש פעמים ואין
תשובה. אתה מנסה לשכנע את עצמך שהיא פשוט לא בבית וכדי להוכיח
לעצמך את זה אתה לוחץ על הידית ופותח את הדלת. הדלת פתוחה, אין
מנעול, אין כלום. אתה נכנס לביתה הכל כך מוכר וידוע ורואה פתק
על המקרר. אתה מתקרב וקורא את הפתק.

לאמא, אבא וכל מי שהולך לקרוא את זה,
נמאס לי לחיות. מאז התאונה הנוראית של ארז אני רק נהיית יותר
ויותר עצובה, אני קמלה. אני מתגעגעת אליו כל כך ואני לא מסוגלת
להמשיך לחיות. החיים שלי לא שווים פה לבד ואני רוצה למצוא אותו
בחיים שאחרי המוות. אז זהו, אני הולכת להרוג את עצמי ורציתי
לומר לכם להתראות בפעם האחרונה וכל החפצים שלי שלכם מעכשיו.
אוהבת אתכם.
נ.ב.
אם אתם מחפשים אותי, אני בחדר השינה.

אתה מסתכל על הפתק בפה פעור ועינייך משתוללות בחוריהן, אתה לא
מאמין. אתה רץ בחלומך לחדר השינה ורואה אותה. היא שכובה על
המיטה ולא זזה, לא נושמת, היא מתה. אתה רואה את האקדח שהיא
מחזיקה בידה, אקדח חזק מידי. יכול להרוג פילים בירייה אחת, אבל
הוא לא הרג פיל, הוא הרג את אהובתך. אתה נשכב ליד גופתה ובוכה.
האפשרות הזאת קמלה לנגד עיניך, היא לא נראית לך במיוחד ואתה
מתפקח וחוזר למציאות.

זהו, לא עולות במוחך אפשרויות מטורפות נוספות. האפשרות האחרונה
הוציאה ממך את החשק לחשוב על העתיד. אתה מתגעגע אליה כל כך
ואוהב אותה אבל את תחושת הגעגועים החזקה מחליפה תחושה חדשה,
תחושה שתמיד היית מודע לה. תחושת הצמא. תחושת חוסר המים המפלחת
את גרונך בכאבים עזים ומוכיחה לך כל פעם מחדש כמה חלש וחסר כוח
אתה. אתה צמא למים, אבל יותר מזה, אתה צמא אליה, לאהבה שלה.
אתה פשוט צמא.