New Stage - Go To Main Page


קר. אף פעם לא היה לו כל כך קר. הוא מנסה להתכסות בשמיכה נוספת
אבל הקור ממאן לעזוב אותו. בתוך העצמות, מרעיד את הבשר
שמעליהן, זוחל על העור. זה קור לא אנושי, קור אל טבעי. לידו
תזוזה. אשתו. האישה שלו, מזה עשרים שנה. יחד אתה נולדו לו
ילדים. בקרוב, אולי גם נכד, מי יודע.
הוא מביט בה ארוכות כשהיא ישנה. החזה שלה, שפעם היה יותר זקוף
עולה ויורד כשהיא נושמת. עיניה עצומות והיא חולמת, כנראה. על
מה היא חולמת, הוא שואל עצמו כל לילה. עליו? על מישהו אחר?
אולי היא חולמת על עולם שבו הוא לא נמצא, עולם שבו היא חופשייה
לעשות כל מה שהיא רוצה, בלי הנוכחות המעיקה שלו, מרחפת מעליה
כמו צל. כבר שנים שהיא מתכננת איך להשתחרר ממנו, מחכה שהילדים
יגדלו ויעזבו, מחכה שתוכל להשליכו מעליה כמו קליפה חסרת
שימוש.
הוא מביט בה ומרגיש את חוסר האונים שלה, שכובה במיטה ליד גבר
שהוא זר לה, שמעולם לא הצליח לספר לה כיצד הוא מרגיש כלפיה.
היא זזה קצת, מסתובבת אליו ועיניה נפקחות. הוא מביט בהן ורואה
את השתקפותו. רואה את עצמו כפי שהוא נראה בעיניה. זקן, חלש,
מתועב ממש. אם מבטים היו יכולים להרוג, היה מת על המקום.

היא חולמת. חולמת על היום שעבר עליה ועל זה שיגיע. על הנכד
שאולי צפוי בקרוב, מי יודע. היא חולמת על זמן שבו ילדיה יגדלו
ויעזבו את הבית. ישאירו אותה חופשייה. חופשייה לבלות את כל
זמנה עם האיש שהיא אוהבת. בתוך החלום היא רואה אותו. חזק ומגן
עליה, אך הוא טרוד. משהו מטריד אותו. היא חשה בזה מהיום בו
נפגשו, עשרים שנה מוקדם יותר ולא ידעה להניח את האצבע על הדבר.
חברה עזרה לה למצוא את המלה שחיפשה: מוטרד. כאילו יש מעליו
איזה צל שמרחף. אבל לא אכפת לה. היא אוהבת אותו והיא רוצה
להיות אתו תמיד. ועשרים שנה במחיצתו עוברות מהר. מהר מדי
אפילו, לטעמה. והיא עדיין לא מצליחה לשים אצבע על הדבר שמטריד
אותו. הוא פשוט מוטרד.
הוא לא מדבר הרבה, אף פעם לא היה הטיפוס הפטפטן. זה בסדר גמור.
יש להם חברים שמדברים מספיק גם בשבילו. כשהוא נרגש הוא מחוסר
מילים במיוחד.
כשהיו שוכבים היא הייתה לוחשת באוזנו שהיא אוהבת אותו והוא היה
מתנתק ממנה לרגע ומסתכל עמוק בעיניה ולפעמים היה נרעד.

הוא מסתכל בעיניה, למרות הפחד, למרות הגועל שהוא מרגיש מעצמו.
לראות את השתקפותו בעיניה ולשנוא את המראות האלו שאינן מסתירות
ממנו דבר, כמה שהוא עייף מלראות.
לילה לפני כן ידה גיששה במכנסי הפיג'מה שלו. מאתגרת את איברו
השמוט להזדקף ולעשות מעשה. מקניטה אותו להוכיח לה שהוא עוד חי.
הוא מזהה את הלעג הסמוי והגלוי שבמעשיה ונענה לה. כדי להשפיל
עצמו עוד פעם, עוד קצת. נותן לה לשנוא אותו כמו שהיא עושה כל
כך הרבה זמן. כשהוא מחליק לתוכה, כמו תולעת, הוא מרגיש בעצמו
כמו תולעת, לא ראוי לה ולכן מגיע לו לסבול. והוא סובל בשקט.
היא לוקחת את ראשו ומצמידה אל פיה, לוחשת באוזנו: אני אוהבת
אותך. הוא מנתק מגע ומביט בעיניה: הלעג והמשטמה כה ברורים עתה
כשהם נשקפים מעינה הלוהטות בשנאה אינסופית. הבוז הגלום בשלוש
המילים האלו, התמימות לכאורה מכה בו עמוק במקומות שחשב שאבדו
לו מזמן.
איך היא עוד יודעת איפה הוא פגיע? איך היא מצליחה לכוון לבטן
הרכה שלו ביעילות שכזו?
הוא מסתכל בעיניה ומנסה בפעם המיליון לראות, אולי הוא טועה?
אולי הוא מפרש את הסימנים לא נכון? והיא חוזרת ואומרת שהיא
אוהבת אותו. המילים הללו כמו סטירה אדירה לפנים, כמי קרח על
הגב, גורמים לאיברו שיתכווץ בפחד והוא נרעד.

היא פוקחת עיניה ומגלה את בעלה, האיש שלה, אהבת חייה במצוקה.
אין זו הפעם הראשונה. לפעמים נדמה לה שהיא אוהבת אותו יותר
מדי. הלב שלה אינו גדול מספיק להכיל את עוצמת הרגשות האלו.
מסביבה, חברותיה מתגרשות מבעליהן אחת אחרי השניה. והיא, הולכת
ומתאהבת, כל יום מחדש. והיא מוכנה להמשיך לאהוב אותו. שיתפוצץ
הלב, למי איכפת בכלל. היא רק דואגת לו. אולי האהבה שלה מכאיבה
לו? הוא נראה סובל כזה, יותר מוטרד מתמיד. שקט יותר אפילו, עד
כמה שקשה להאמין שזה יכול להיות. היא שולחת את ידה ללטף את
פניו והוא נרתע ממנה.

אני אוהבת אותך.

מגע ידה החמימה כנגד עורו הקפוא מעורר בו זרמים כשל חשמל.
תחושה לא לחלוטין בלתי נעימה ועם זאת, מעודדת. מזמן הוא כבר לא
שואל עצמו למה היא שונאת אותו. הוא רק תוהה כיצד היא מכילה את
כל הרגשות האלו בתוכה כל כך הרבה זמן. איך הלב שלה לא מתפוצץ.
הוא רואה אותה עכשיו כפי שהייתה כשנפגשו. יפה, חטובה, צוחקת
ומחייכת רוב הזמן. איך נפל לרגליה והציע לה להינשא לו כבר
בפגישה השניה. איך התפלא כשהסכימה. הוא ידע שהיא צוחקת עליו,
משתמשת בו כמו חיית שעשועים. לא מאמין לרגע שהיא מוכנה לתת לו
מקום בחייה ובלבה.
מתי זה ייגמר הוא שאל את עצמו בכל פעם שנסע אליה. האם הפעם היא
תאמר שהיא עוזבת? בכל יום עכשיו, זה יגיע. והוא יודע, כפי שידע
תמיד שהוא מוכרח להגן על עצמו. לא להיקשר אליה יותר מדי. לא
לתת לה להיכנס אל תוך לבו. כשהיא תלך, תעזוב אותו, היא לא תפגע
בו יותר מדי. אולי אפילו בכלל לא. והימים עוברים, הופכים
לחודשים ולשנים והוא מחכה לה. מחכה שתאמר את המילים האלו.
תשחרר אותו מחובת הציפייה הזו. והיא בשלה. ממשיכה את המשחק
המגונה הזה. צוחקת עליו ולועגת לו, מפזרת את מילות האהבה
הרעילות שלה באוויר שמסביבו, כדי שיום אחד, כשהוא יוריד את
המגן שלו, כשלא יהיה על המשמר היא תוכל לעזוב אותו, להרוס אותו
מבפנים. סוס טרויאני בתוך הלב.

הוא נרתע ממגע ידה והיא מספיקה לחוש בקצות אצבעותיה את הקור של
לחיו. עורו כקרח. היא לא חושבת עכשיו. היא מרגישה. היא מרגישה
את הצורך להגן על הגבר שלה. לשמור עליו.
היא מתרוממת מעט ופושטת את בגדי השינה שלה. ערומה, היא מחליקה
לצדו ומפשיטה גם אותו, נצמדת אליו בחוזקה, מצטמררת מהצינה
הנודפת ממנו בגלים.
היא תחמם אותו ויהי מה. בראשה עוברות מחשבות על אבישג השונמית
המחממת את דויד המלך על ערש שיבתו. גם הוא מלך. המלך שלה. היא
לוקחת את ראשו ומקרבת אותו אל פניה, לוחשת באוזנו, אני אוהבת
אותך.

יותר מהכל, חום גופה הוא שמביא לו הקלה. בהתחלה הוא מפחד, נרתע
מהחום הזה, שמרגיש כמו כבשן לעומת הקרח של עורו שלו. אך הוא
נכנע לצורכי גופו ונותן לה לחמם אותו. מילא, שתשפיל אותו עוד
קצת, תוכיח לו שהוא צריך אותה למרות הכל.
היא לוקחת את ראשו בידה ומקרבת אותו אל פניה, לוחשת באוזנו
שהיא אוהבת אותו. ואז, הוא מרגיש את זה. עור החזה שלו כמו
נקרע, מפנה דרך לרומח אדיר מימדים היוצא מתוך גופה, מפלח את
החזה שלו וננעץ בלבו. הפרש הטרויאני, רכוב על סוס של אהבה, כבש
את לבו. הוא מביט בה ורואה, היא אוהבת אותו והוא מגלה לזוועתו
שהוא אוהב אותה אף הוא.
זה לא ייתכן, מתמרד מוחו כנגד לבו. כל השנים האלו של שנאה
ופחד, היו לריק. זה לא ייתכן!
והוא מבין לבסוף את הסכנה הנשקפת לו. עתה, כשהצליחה לחדור אל
תוך לבו, תוכל לפגוע בו ללא היסוס. בכל רגע, לפי בחירתה. הוא
מוכרח להגן על עצמו כפי שידע שייאלץ לעשות.
הוא לא ייתן לרגע להגיע.

היא מביטה בפניו ורואה אותם עוברים שינוי אדיר. הדבר אשר טרד
אותו מאז שהכירו הולך ונעלם, נסוג מפני כמו ענן שחור הנסחף
ברוח. ובמקומו, שלווה חדשה ננסכת על פניו. היא מביטה בבעלה
ורואה אותו כפי שתמיד רצתה לראותו: יפה וחזק ושליו, יותר מהכל
הוא שליו.
דמעות עולות בעיניה והאושר מחניק את גרונה. נשבר המנעול על
ליבו, הוא שלה עכשיו לתמיד.
ידיו מושטות אליה, מנסות ללטף, להביע את כל מה שלא הצליח
בשנותיהם הרבות ביחד. היא עוצמת עיניה ומתמכרת לתחושה החדשה.

ידיו מושטות אליה, מחפשות אחיזה, מחפשות את הנקודה דרכה עוברים
חייה. עיניה נעצמות והוא מבחין בזאת אך בחטף, מגשש באפילת
המיטה ומניח את ידיו על צווארה. אצבעותיו בעורפה וכפות הידיים,
נראות גדולות ומגושמות כנגד העור של הצוואר שלה. ברגע הזה, היא
מזכירה לו פסלי קרח של ברבורים כגון אלו שהוצבו באולם החתונה
שלהם.

ידיו מונחות על צווארה. היא מתנשפת בכבדות עכשיו, מתקשה להאמין
שהוא נפתח אליה. היא לא רוצה לפקוח עיניים, לא רוצה שהרגע
ייגמר. דרך עפעפיים סגורים היא בכל זאת רואה: חושך. חשיכה
מתקרבת אליה, עוטפת אותה כמו שמיכת פוך בחורף והתחושה נעימה.
היא משתנקת קלות בהפתעה.

הוא מביט בפניה. העיניים נדמות כמתרוצצות מתחת לעפעפיים
העצומים. תחת כפות ידיו זורמים חייה בקצב הולך ונחלש וכשהיא
משמיעה לפתע קול, הבטחון שלו עוזב אותו לרגע קל. ידיו מרפות
מאחיזתן קמעה. הציפורניים שהתחפרו בבסיס עורפה מתרוממות. אך
כמות שהקול מערער את שלוותו, הוא גם מחזק אותה בעת ובעונה אחת.
נחישותו חוזרת אליו ואחיזתו מתהדקת.

החשיכה נעלמת. אך התחושות המנחמות שהביאה נותרו. עתה היא מגלה
שאינה יכולה לפקוח את עיניה גם לו תרצה בכך. ולמה שתרצה? צבעים
מסתחררים מול עיניה העצומות והיא מרגישה אושר אדיר עולה ומציף
את ליבה. היא שומעת את קולו של בעלה וחיוך קטן מרפרף לרגע על
שפתיה. הן נפסקות קמעה וחושפות שתי שיניים.

מתחת לידיו העור הופך רך יותר. הבשר שמתחתיו כבר לא נוקשה.
וכשהוא מביט בה בפעם האחרונה הוא יכול לראות שתי שיניים לבנות
מבעד לשפתיים הפשוקות בתחילתו של חיוך.
הוא מניח את ראשה על הכרית ונשכב לצידה. לו היו עיניה מביטות
עכשיו, היו מביטות בעיניו שלו.
הוא לוקח נשימה עמוקה: אני אוהב אותך.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/9/02 20:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל גלעדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה