10 שנים! 10 שנים של מרדף נגמרות עכשיו! זה התחיל בתור משימה
קטנה אבל תוך חודש הפך למטרה שלי בחיים.
הוא שוכב מולי עכשיו, פצוע, פגיע, חסר אונים. כנוע. זהו,
ניצחתי! תפסתי אותו.
אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר את ההרגשה המדהימה הזאת של
הניצחון. 10 שנים של השקעה, של מרדף מתוכנן וממוקד השתלמו סוף
סוף. הצלחתי לחשוב שני צעדים לפניו, לשחק בו, להביא אותו בדיוק
לאן שרציתי.
אז למה אני חושב על באטמן!? הממממממ...  בדיוק היום דיברנו על
באטמן ומה היה קורה אם הוא היה מנצח את כל הרעים... הוא היה מת
משעמום... זאת המסקנה שאנחנו הגענו אליה בכל אופן. הוא די דביל
הבאטמן הזה. הוא לא היה שורד שניה בלי רעים, בלעדיהם הוא היה
חייב להתבגר. אין סיכוי שהוא היה עומד בזה.
אבל אני לא כמו באטמן, אני יכול לחיות גם בלי לרדוף אחרי מישהו
כל החיים, בלי שליחות. חוץ מזה שיש עוד רעים בעולם. הם הרי אף
פעם לא יגמרו. אני פשוט אמצא לי מישהו חדש.
בכל זאת, במקום אופוריה יש ריקנות. אני מתחיל לחשוב על לשחרר
אותו, אני יכול לעשות את זה, להגיד שהוא ברח. אני יודע עליו
הכל, אני תמיד אחשוב צעד לפניו, אני אוכל לתפוס אותו שוב.
עוד אנשים יפגעו אם אני אשחרר אותו עכשיו. בעצם עוד אנשים
יפגעו בכל מקרה...
לא! אסור לי! אני אודיע בקשר שתפסתי אותו. אני לא יכול לתת לו
ללכת! אני אסתדר, אני אמצא מישהו חדש, אולי אני אלמד לנגן על
משהו, אני אמצא כבר משהו לעשות. אני לא באטמן. באטמן פתטי.
למה הוא מסתכל עלי? הוא מסמן משהו, מסכן, בקושי יכול לזוז.
טוב, אני צריך להודיע לחבר'ה לבוא.
איך הרצפה התקרבה פתאום? מה זה? אני דולף. הריח הזה... אני
מכיר אותו. כן, זה דם, אני די בטוח שזה דם.
מי זה האיש שעוזר לו לקום? הי, רגע! לאן הוא חושב שהוא לוקח
אותו!? מאיפה הגיע דם לפטיש שהוא מחזיק? לאן הם נעלמו? מה זה
החושך הזה? הנה, יש שם אור, אני אלך לשם.
וואו, ממש חזק האור הזה! מי זאת? אמא? זאת באמת אמא! אני לא
מאמין! והיא נראית בדיוק כמו לפני המחלה. מה היא עושה שם? אולי
אני אספר לה עליו ועל איך שנראה לי שהוא ברח שוב. כן, הכי טוב
ללכת לאמא, היא תדע מה לעשות, היא תמיד ידעה.