[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
שמיים אדומים

הסיפור הזה עדיין מוקדש למעין אבישר. למרות שאני לא יודע מי
זאת.


אף פעם לא האמנתי שיבוא יום בו אני אלך ברחוב ויקרה לי משהו
מדהים כזה, מהסוג שכותבים עליו סיפורים.
נכון שהדמיון שלי עבד שעות נוספות על תרחישים כאלה, אבל כמו
רוב האנשים ידעתי להבדיל בין דמיון למציאות. אם בדמיון הלכתי
ברחוב ועצרתי מחבל מביצוע פיגוע המוני, במציאות ידעתי שגם אם
אתקל במחבל כזה, סביר שאברח ממנו במהירות המקסימלית, ולא אנקוף
אצבע לעצור את מה שהוא מתכנן. אם במציאות הייתי סופר-גיבור
שמציל את העולם מפלישת חייזרים מרושעים, במציאות הייתי מודע
טוב מאוד לעובדה שאפילו קילומטר אני לא יכול לרוץ בלי להקיא את
הנשמה ולהתעלף.
הייתי אדם רגיל, ידעתי את זה והשלמתי עם זה. תמיד חשבתי שאם
כבר משהו מייחד אותי משאר העולם, זה הדבר. אתם מבינים, לפי
דעתי, רוב האנשים עדיין מאמינים שהם מרכז היקום. לגיטמי, סך
הכל אדם יכול להיות בטוח רק בעצמו, אבל מטופש בלי קשר. לכל
בן-אדם יש איפהשהו בתודעה ידיעה כזאת, שיש לו תכלית גדולה,
שהוא עומד להשיג משהו שאף אחד אחר עוד לא השיג, שהוא הגיבור של
איזה סיפור חיים מתמשך ופתלתל. אני ידעתי שזה לא נכון. אני
ידעתי שאני כולה עוד בן אדם, אחד ממילארדים. ידעתי שאני לא
הולך לשנות או להשיג שום דבר. בגלל זה לא טרחתי להצליח
במבחנים, להתקבל לאוניברסיטה, להשיג עבודה טובה, לפגוש בחורה
ולהתחתן או לעשות את כל הדברים האלה שאנשים עושים כדי להתקדם
בחיים. אמא שלי קראה לזה "שגעון קטנות". אני קראתי לזה להיות
ריאליסט.
כנראה ששני הדברים האלה הם דבר אחד, בעצם.
בגלל זה, תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשמצאתי ברחוב מנורת קסמים,
ממנה יצא שד שאמר לי שהוא יכול להגשים לי כל משאלה שרק ארצה.
בהתחלה חיפשתי את המצלמות, וניסיתי למשוך לשד בשפם, ולראות אם
אולי הוא ירד ויצא לי פתאום יצפאן. אבל לא היו מצלמות,
וכשניסיתי לגעת בשד לא נגעתי בכלום, והיה רק ערפל כחול כזה
מסביב. השד צחק: "ככה זה כולם," הוא אמר בקול מרשים-מפחיד כזה:
"כולם בהתחלה לא מאמינים, חושבים שאין דברים כאלה כמו שדים
ומשאלות בחיים האמיתיים. אבל אני יכול להבטיח לך, אני אמיתי,
ואני פה. אז יאללה, למשאלה שלך, יש לי עוד הרבה אנשים לראות
היום והזמן דוחק." עמדתי המום למשך זמן שנראה לי כמו שעה, עד
שהשד הסתכל בשעון שלו, ועשה לי "טצק טצק" עם הפה. התעלמתי
ונשארתי המום. "אתה יודע מה?" הוא אמר לי: "יש גם הגבלת זמן.
כן, אתה מבין. הגבלת זמן, אם אתה לא אומר לי מה המשאלה שלך תוך
חצי שעה, אבוד לך. חצי שעה ואני ממשיך הלאה, אתה מבין? ועברו
לך כבר עשרים וחמש דקות, אז כדאי שתמהר."
בשלב הזה יצאתי מההלם. ידעתי שהזמן באמת דוחק, שאני צריך למצוא
בחמש דקות משאלה ראויה. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד, והתיישבתי
על המדרכה. "אה, אתה רוצה כיסא, אולי?" שאל אותי השד. לא כל כך
קלטתי מה הוא אמר, רק הנהנתי. השד חשב שנייה, ואז נד בראשו:
"לא, לא, קל מדי, ועוד תגיד שניסיתי לרמות אותך. יאללה, אני
נותן לך הזדמנות שנייה להביא משאלה יותר נורמאלית."
בראש שלי עברה כל פילוסופית החיים שלי. אולי טעיתי? אולי באמת
נועדתי לגדולה? המחשבה צמררה אותי, זו הייתה הפעם הראשונה
והיחידה בחיים שלי שחשבתי שיכול להיות שאני שווה משהו. "א...
אני רוצה..." אמרתי לשד בקול שבור ולא בטוח: "א..אני רוצה
לר...לראות מה יהיה איתי... מה אני אה...אהיה בעוד... ב..גיל
חמישים?"
השד הרים את כתפיו ונאנח בקול רם: "נו מה, אתה שואל אותי או
אומר לי? תהיה בטוח במשאלה שלך, במה שאתה רוצה. יאללה, הזמן
שלך רץ!"
למרות שהוא האיץ בי, יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא רוצה שאני
אקח את הזמן ואחשוב על זה עוד קצת. אבל אני לא רציתי לחשוב על
זה עוד קצת. החלטתי מה שהחלטתי, רציתי לראות איך אני אראה
בעתיד, ואם יש משהו גדול בחיים שלו. "ג'יני," אמרתי בטון הכי
בטוח והחלטי שהיה לי: "אני רוצה שתראה לי איך אני אראה בגיל
חמישים!"
השד עשה "המף" עם הפה, הרים את האצבע שלו, והחל להניף אותה
בפוזה של קוסם. אבל באמצע ההנפה הוא עצר. "לא... לא, אני לא
יכול לעשות את זה." הוא אמר. "מה קרה?" שאלתי אותו.
הג'יני הוציא מטפחת וניגב את העיניים שלו שכבר היו רטובות
ואדומות מדמעות קטנות.
מסתבר שהג'יני חלק איתי את התיאוריה, רק שהוא היה מאלה שכן
חשבו שהם נועדו לגדולות. "בגלל זה נהייתי שד, אתה מבין." הוא
אמר לי: "כשפגשתי אני, לפני בערך מאתיים שנה, שד חשבתי לעצמי
מה תהיה המשאלה שתשיג לי הכי הרבה תהילה, שתגרום לחיים שלי
להיות משמעותיים. התשובה הייתה ממש מולי. ביקשתי שיהפוך אותי
גם לשד. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי לי, אבל לא
נכנעתי. אז הוא הפך אותי לשד, ומאז אני מסתובב בעולם ומגשים
לאנשים משאלות. רק מה, המחשבה שלי, שתוך כדי הגשמת משאלות אני
אשנה את העולם, התבדתה מהר מאוד. אנשים, מסתבר, הם מאוד
אגואיסטים, וכל המשאלות שקבלתי עד היום היו כאלה כמו 'תהפוך
אותי ליותר יפה', או 'תיתן לי המון כסף', או 'תגרום לאלישיה
סילברסטון לרזות ולאהוב אותי.' שום דבר ששינה ממש את העולם,
שום דבר שגרם לאנשים לעצור ולהגיד: 'אה, אתם רואים את זה? זה
עשה השד ג'אמיל (מסתבר שככה קראו לו)'".
"ומה אתה בדיוק רוצה לעשות, מה אתה בעצם רוצה שאנשים יבקשו
ממך?" שאלתי אותו, והוא ענה במהרה, כאילו הוא הכין את התשובה
מראש: "אני רוצה, אני רוצה משהו גדול. גדול בולט כזה, שאנשים
ישר ישימו לב. משהו כמו... להפוך את השמיים לאדומים. כן, זה מה
שאני רוצה."
אתם יכולים לנחש מה עשיתי אז.
כל החיים שלי האמנתי שאני לא אשיג כלום, ולא ממש האמנתי בזה גם
אז. הרצון לראות את עצמי בגיל חמישים היה רק כדי לוודא את זה,
וכשהשד הציג את מה שהוא בעצם רצה, לא ראיתי טעם בלראות משהו
שאני כבר יודע איך יראה. "טוב נו," אמרתי לו: "אז אני מוותר על
המשאלה הקודמת שלי, ורוצה שתעשה את השמיים אדומים."
השד הסתכל עליי כלא מאמין. "מה?" הוא שאל. "מה ששמעת, תבטל את
המשאלה הקודמת, ותעשה את השמיים אדומים." "א... אתה רציני?"
"כן, בטח." "ו...ואו! תודה! כל הקודמים שאמרתי להם מה שאמרתי
לך כרגע רק אמרו לי לשתוק וביקשו שוב את מה שרצו! אתה הראשון
ש... ש... תודה! תודה רבה!" הוא אמר, ונעלם לא לפני שהניף את
ידו באוויר, אמר "אברא-קדברה" וכל הכחול של השמיים הפך לאדום
בוהק.
אני חזרתי הביתה בדיוק כפי שיצאתי ממנו. הייתי אותו אדם רגיל.
למחרת, כשקבלתי את העיתון היומי, היה כתוב בכותרת הראשית "השד
ג'אמיל הפך את השמיים אדומים", ואני לא יכולתי שלא לחייך
לעצמי.
כשהלכתי לישון באותו ערב, לא יכולתי שלא להרגיש הרגשה של
החמצה. ומה אם... מה אם טעיתי? מה אם...? התהפכתי במיטה כל
הזמן, חשבתי על האפשרות שאולי אני באמת גיבור של איזה סיפור,
שאני באמת יכול לשנות את העולם...
גיל 50, הא? חשבתי בעוד נאבקתי בשינה. לא נורא, גיל 50 לא כל
כך רחוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מטרת הכיסא כולה
ישיבה, או שאני
יכולה לעמוד
עליו ולהרגיש
בנוח?


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/02 20:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה