שעות הערב המאוחרות, יוצאים לבית הקפה הקבוע. שוב המולה סביב,
ושוב מחכים שעה עד שמתפנה איזה שולחן. אבל ככה זה תמיד. כבר
רגילים.
אומרים שלום לכל בן אדם שני, כי כולם מכירים את כולם פה, ואחרי
שכבר לא נשאר למי להגיד שלום מתפנה השולחן, כמו תמיד, בפינה.
אנחנו מתיישבות והשיחה מתגלגלת לענייני בנים. 'אוי לא, עוד פעם
בנים', חשבתי. אבל בינינו, אין דברים הרבה יותר מעניינים לדבר
עליהם. ליאת מוציאה קופסא של מלבורו לייט וכולן מתנפלות. 'אוי
לא', אני חושבת, 'שוב הסירחון'.
"תפסיקו לחשש כבר יה מסוממות", אמרתי.
"אוי די כבר", ליאת מסלפת יחד עם בועת עשן לכיוון שלי, בכוונה
כדי לעצבן, "כאילו שפעם לא היית ככה גם".
"לא הייתי ככה", עניתי, "וליאת די כבר להעיף עליי את העשן
המסריח"
"טוב טוב, תרגעי", ענתה.

השיחה שוב מתגלגלת לענייני כוסיות, ונהיגה. כמו תמיד, אין שום
חדש בתחום. אותן כוסיות, ורק מספר השיעורים/טסטים משתנה בתחום
הנהיגה.
למלצרית שוב לוקח חצי שעה עד שהיא נזכרת לבוא, אבל בסוף היא
באה וכולן מזמינות.
אני וחברה שלי רוצות הפוך, חלש, עם חלב דל שומן.
"פעמיים הפוך בבקשה", אני אומרת, "חלש עם חלב דל שומן".
"סנדוויץ' רוסטביף" ליאת אומרת.
"גם לי רוסטביף", הילה מוסיפה.
"ולי קפוצ'ינו", אומרת שני.

"כבר מגיע",עונה בלי חשק המלצרית.
ידעתי שההפוך ממש לא יהיה חלש, ובטח לא עם חלב דל שומן, אבל
אני כבר רגילה.

כולן ממשיכות בשיחת הבנות הרועשת ואני מתחילה לי לשקוע
במחשבות, כרגיל.

זה קצת מוזר איך כל פעם שאני רוצה משהו קורה ההפך. זה די מפחיד
איך הגורל תמיד פועל. זה לא ממש מרגיע שהעולם הולך ונעשה
מתוחכם. זה מאוד מדאיג שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב.
זה לא שאני לא רוצה לחשוב, אני פשוט לא רוצה שהמחשבות יתפסו את
ההגה. אבל כמו שאמרתי, תמיד קורה ההפך מהרצון שלי.
אז מה שאני מנסה להגיד בעצם עם כל הפחדים האלה והחוקים, זה
שאני פשוט לא מבינה את העולם. לא מבינה למה אני כזאת, ואחרים
הם כאלה. למה אני חושבת, ואחרים עושים. למה אצלי תמיד הכל קורה
הפוך.
ושלא תבינו לא נכון, הפוך זה לא סתם קפה. הוא תמיד מר מדי , או
לא בטמפרטורה הנכונה. תמיד יהיה בו משהו דפוק.
והיום כשניסיתי לא לשקוע במרירות של ההפוך שלי, ולהסתגל
לטמפרטורה שלו, אז רק נהיה לי יותר מר, ויותר קר.
כנראה שלא מתרגלים לחיים בהפוכה.כנראה שאני אצטרך להמשיך לחשוב
עליו, לחשוב על איך זה לא יקרה בחיים, לחשוב על זה שאני חושבת,
ואחרים עושים.
ועכשיו אני שקועה במחשבות, כשההפוך שלי שוב מתקרר. נו טוב, זה
כבר באמת לא משנה יותר.

"גיל, מה קרה לך? נרדמת?" שואלת ליאת בחצי צחוק. "חח, צאי
מזה!", אומרת ומעבירה לי את ידה הלוך ושוב מול העיניים.
צחוק רם נשמע מפי חברותיי.
"חח, שוב הייתי שקועה", אמרתי וחייכתי חיוך ענקי נבוך.
"כן", אמרה הילה עם חיוך מאוזן לאוזן, "כמו תמיד".
כולן צחקו ולאחר מכן חזרו לשיחה שכבר הספיקה להגיע לחצאית
החדשה ששני קנתה ולחבר החדש של הילה...
אני כבר הרגשתי איך עיניי מתקבעות שוב במאפרה שמתמלאת עוד
ועוד, ואני שוקעת לי שוב במחשבות, לוגמת מההפוך הקר והמריר
שלי, עד שליאת תעופף את אצבעותיה הלוך ושוב מול עיניי בפעם
המיליון.


15/8/02