בטנו הקטנה נצטבטה לה והוא גילגל את מחושיו. הוא לא יכל להפסיק
לחשוב על שאר הג'וקים. "איך הם יכולים לחיות כך?" רטן ושב
לגלגל את מחושיו בעוד הוא מסתתר בתוך הנעל הנעימה והחמימה. הוא
טיפס מעלה לכיוון השרוכים ובהה בעמיתיו הרצים להם ללא מנוח,
תרים אחר מקום מסתור מאותו אויב אכזר שמחפש לו הנאה וסיפוק
במעשה אכזריות ורוע. הוא היה שונה במקצת משאר חבריו. הוא היה
ג'וק יותר מפותח. היתה לו מה שנקרא "ראייה רחבה" הוא הביט לתוך
התמונה הכוללת. הוא ידע שככה לא חיים. שככה הם לא יגיעו לשום
מקום. "אם כל אשר אנו עוסקים בו זה הישרדות, כיצד נוכל איפה
למצוא את הזמן להתפתח?" היה שואל את הכל והם היו משלחים בו מבט
נוגה מהורהר על התקופה בה היו הם יותר צעירים. בטנו הקטנטונת
ביקשה להזכיר לו שזה זמן מה שפיו לא ידע אוכל, אך כף הרגל
ביקשה לדעת עוד חללים. "חייב להישאר עוד טיפה בתוך הנעל" ציווה
על עצמו. הוא שילח עוד מבט קטן לעבר שאריות עמיתיו חסרי המזל
אשר איבריהם הקטועים היו פזורים בכל עבר. אף מראה מחריד זה לא
העביר בו ולו שמץ של חרטה או צער. מראה זה היה כה שכיח עד כי
ניתן לומר היה שזהו יום רגיל ומאורע זה ישכח עד ליום המחר.
לבסוף התעייפה לה הרגל ונשכבה לה לנוח לצד שאר הגוף הענקי. "מה
יעזור לנו לרטון?" התעצבן, "הלוא מה שהיה היה. חייב לדבר עם
הרגל הזו ולהסביר לה שגם לנו יש מודעות. שגם לנו יש רגשות, שגם
אנחנו רוצים לחיות!". ובזעם רב, בפחד ועל בטן ריקה מיהר לו
דניאל ג'וק אל עבר כף הרגל. הוא נעמד מולה זקוף ובטון סמכותי
מילמל "לא לזוז!". אך הרגל עייפה היתה ותשומת לב רבה לא נתנה.
אז הבין דניאל ג'וק כי הראש הוא האיש שאליו לדבר הוא צריך. הוא
ניגש חי מהר ונעמד מולו. "עצור, כן עצור, אני דניאל ג'וק" הוא
ביקש. אך הראש לא הבין, את עיניו הוא פער ודניאל ג'וק קצת נרתע
לאחור. "בשלום אני בא". אמר, אך הראש מעלה טיפס. "למה?" צרח
דניאל ג'וק. "למה אתה עושה את זה??". אך הראש לא הבין, אך הראש
לא ידע כי דניאל ג'וק בא לדבר. "בבקשה!" התחנן דניאל ג'וק, "אז
לשמוע אותי אינך יכול האם זה אומר שבגלל שאיננו דוברים את אותה
השפה אוייבים כן אנחנו?". אך הראש לא שמע. "עצור, אני מתחנן,
בבקשה, עצור!" ביקש דניאל ג'וק. אך הראש לא שמע. "בבקשה!!" שב
והתחנן ולבסוף הוא ידע. הוא נעמד על שני רגליו האחוריות, עצם
את עיניו והאמין. הוא האמין שהוא והראש יוכלו לדבר. הוא לא רק
האמין הוא חש בליבו הקטן בממוקם בליבו המצומקת שהם יכולים לדבר
ושהם ידברו. הוא האמין בבלתי אפשרי. היתה זו מן ההרגשות שאתה
יודע משהו בודאות והוא פשוט נכון. אף היגיון רצוף ופשוט אינו
יכול להרהר על הרגשות אלו מפני שאלו נשגבות מכל בינה. דניאל
ג'וק פקח את עיניו, מחויך ומאושר מן הארה הגדולה שנחה עליו
והרגל את דניאל ג'וק מעכה.