הגשם ירד כבר שלושה ימים רצופים, מכה בגגות הבתים.
הוא שכב לו בפינת הרחוב, מכוסה במעיל בלוי.
ריצפת הקרטון שלו הייתה ספוגה לגמרי.
בנסיון נואש לחמם את עצמו הוא שתה עוד לגימה מבקבוק הקוניאק
שלו.
הוא נרדם.
הבוקר הפציע, וקרניים קטנות של שמש חיממו את גופו הקר.
הוא התעורר לבוקר חורפי קצת חם מן הרגיל, והוא הרגיש שזה יום
המזל שלו.
הוא הוציא את קופסת הפח שלו, ואת החצוצרה הישנה, נעמד על רגליו
והחל מנגן מנגינות עליזות בתקווה שאנשים יתנו לו קצת כסף או
אוכל.

אנשי העיר עברו לידו, כאילו הוא לא נמצא שם.
מידי פעם הוא היה מפסיק לנגן כדי לומר בוקר טוב לעוברים ושבים
אך הם השיבו לו בהתעלמות מוחלטת.
"בן זונה", סינן לעברו איש אחד, ואחריו נוספו עוד קללות ועוד
אנשים.

השעה נעשתה כבר די מאוחרת, הוא לקח את עשרה השקלים שהרוויח
ופנה לכיוון המזנון הקרוב.
הוא קנה לעצמו מנה פלאפל, והוא אמר שזוהי הארוחה הטעימה שאכל
מעודו. מילים אלה לא היו כה חדשות לבעל המקום, שכן הוא שומע את
הקבצן אומר זאת מדי יום ביומו.

הרוח החלה מנשבת בפראיות וגשם החל יורד.
הקבצן לקח את חפציו המעטים וחזר לביתו.
הוא נשכב על ריצפת הקרטון הרטובה, התכסה במעילו הבלוי, לגם
לגימה קטנה מן הקוניאק ונשכב לישון.

הבוקר הפציע, אך הקבצן לא קם.
קול סירנה של אמבולנס נשמעה בין המולת הרחוב, אך לרופאים כבר
לא נותר מה לעשות.

הייתה לו, לקבצן, הלוויה קטנה- רק רבי ובעל המזנון.
וצלילי החצוצרה מעולם לא חסרו כל כך לאנשי הרחוב.