הקול שלך לא יוצא מהראש שלי. ולא שזה מפריע לי, כי בד"כ הקול
שלך כל כך מתוק, כל כך רך, ושמח. אבל הפעם הקול שלא יוצא לי
מהראש הוא הקול של הבכי שלך, הקול של חוסר האונים, והסבל.
השאלות עדיין מהדהדות בתוכי. "למה?", "איפה היא?" ואני מנסה
בכל כוחי למצוא תשובה , כל תשובה, כדי שלא תוצפי יותר בחוסר
אונים וחוסר הגיון שכזה, אבל איני מצליחה.
וכעת קול בכייך מקים תזמורת עם קול דמעותיי. וראשי הוא הסולן,
מזמר בעצב, בצרחות את אותן השאלות "למה?" . הפסנתר שבמחשבותיי
כועס עכשיו, הקלידים כואבים לאצבעות הפחד. והכינורות עצובים
מתמיד. ועכשיו הגיע הזמן לסולו של הגיטרה, ופתאום דממה. אין
גיטריסט, ואין מגבר. אין צליל ואין תווים. רק שקט. שלחתי את
היגון לחפש את הגיטריסט שאבד. כעבור כמה דקות ארוכות של חיפוש
מעייף בתוך נחלי בדידות ושמי עצבות הוא חזר בפנים קודרות. אמר
שהגיטריסט תקוע ואינו יכל לצאת.
"היכן הוא תקוע?" שאלתי , עיוורת לגמרי לתשובה הידועה.
"זה בדיוק העניין" , עונה לי היגון. "הוא עצמו אינו יודע".
פניי התחוורו מן ההבנה שאם הוא לא יודע היכן הוא, הרי שלא יוכל
לקבל ישועה, והשיר הזה, שיר הזיכרון המצמרר הזה, החודר, שהתנגן
בתוכי היום, ייתקע גם הוא ובלבי תישאר מנגינה מוכרת, מלאה בכאב
מבולבל, שסיומה ימשיך לחכות לניגונו לנצח, ואתו קולך השבור.