כמו כל ערב ישבנו בחוץ, על הספסל של כולנו. שחף הודיע פתאום
שהוא נוסע לאופקים לזיין איזו בחורה. אני כמובן ידעתי שאני
מחוץ לעסק. מיד קמו גם טלמור ועמיחי שרצו להצטרף ל"חגיגה".
"וואלה? אתם הולכים לזיין עכשיו?! טוב נו... בהצלחה.. אני
מקווה שלפחות הזיון הזה שווה את כל הנסיעה לאופקים.." שחף
הינהן "שווה שווה..." הוא סינן ככלב רעב שחושב על תרנגול צלוי.
כמו בסרטים המצויירים. "אבל שחף, ברכב שלך חסר פנס..." אמרתי
מתוך דאגה. "נו לא נורא, מקסימום תופס אותי שוטר אני אומר לו
ש..." את ההמשך לא שמעתי, שיעשה מה שבזין שלו. מה אכפת לי
לעזאזל?! רק השוטרים מעניינים אותו, לא הבטיחות שלו. זה מה
שהכי מדהים בשחף, ובכלל בכל הידידים שלי. לא אכפת להם מעצמם,
ע"ע אלמוג... הוא נוהג כאילו הכביש של אבא שלו. חריקות על
הכביש חופשי, מוזיקה בפול ווליום, ובשבילו, החיים יפים.
"אז נשארנו לבד הא?" אמרתי לאמיר ואלמוג שנשארו איתי. "כן...
בא לכם על נרגילה?!" אלמוג שאל. "יאללה סבבה, יש טבק וגחלים?!"
אמיר החזיר בשאלה. "כן" אלמוג השיב.

נכנסנו לרכב שלי, והיתה לי תחושה רעה שהולך לקרות משהו לשחף,
לטלמור ולעמיחי שנוסעים מחוץ לעיר בלי אורות. אבל לא דיברתי.
"מיכל לאן נוסעים?!" אלמוג צרח שם מאחורה "בלי ערסים אני
מבקש... תיקחי אותנו למקום שלא יהיו שם ערסים טוב?!" הוא
המשיך... "מקום בלי ערסים אתה רוצה? או קיי. יש לי מקום
שקט..." שמתי גז ונסענו לעבר המקום שלי. הגבעה מול הכלא.
בגבעה הזאת אני תמיד יושבת כשאני רוצה לשתות בירה לבד, עם
עצמי. ולמה אני אוהבת את הגבעה הזאת?! משם רואים את כל באר
שבע. האורות הצהובים, ובאר שבע בפעם הראשונה ובזווית הראשונה
שנביט עלייה- נראית משם יפייפיה.
עלינו לשם עם הרכב "תסתכלו לצד ימין" אמרתי, מחייכת.
"וואו מיכל שיחקת אותה!" אמיר קרא בהתלהבות. עלינו לפסגה של
הגבעה, אמיר ואלמוג הכינו את הנרגילה. היה קר. אז לקחתי שמיכה
מתא המטען של הרכב ועטפתי את עצמי. "בא לכם להדליק מדורה?!" זה
רק אלמוג מסוגל לשאול עם ההצעות שלו. "יאללה! באמת קר לי."
ואמיר כרגיל, כל דבר מדליק אותו. אלמוג ואמיר הלכו לחפש שם
עצים וזרדים, כל דבר שאפשר יהיה להדליק. ואני נשארתי על יד
הרכב מביטה למעלה על באר שבע המוארת. ובלב שלי תחושה רעה...
אמיר ואלמוג חזרו אחריי עשר דקות בלי כלום. "כוס אמק אין עצים,
אין זרדים, אין מקלות... אין כלום!" אמיר אמר. "טוב נו יאללה
בואו נזוז. משעמם פה..." אמרתי אחריי שראיתי גם אני שאין מצב
להדליק מדורה היום. אלמוג בינתיים עישן את הנרגילה שכבר הפכה
להיות בטעם של גחל. נכנסנו לאוטו, וירדנו בזהירות מהגבעה.
נכנסנו לבאר שבע. באמת שלא נהגתי מהר. ורציתי לפנות שמאלה
לכיוון המועדון שתיכננו עליו עוד מקודם. אבל אז שמעתי את אלמוג
צורח "תזהרי!!!"

התעוררתי אחריי כמה דקות כשאני שומעת את אמיר צורח "אלמוג!
תזמין אמבולנס היא מתה!!!" מעליי ראיתי ערבי שופך עליי מים.
התחלתי להכנס להיסטריה. אפילו לא ידעתי איפה אני ומה לעזאזל
קרה.
"אמיר!!! איפה אמיר?!?!" חשבתי שהוא מת. למה הוא לא ליידי?!
מישהו שם שכנראה ראה את התאונה צרח "מי זה אמיר?! תביאו לה את
החבר שלה!!!" הוא לא החבר שלי, אבל לא היה לי זמן לזה. אמיר
התקרב אליי וליטף לי את הפנים "מיכלו'ש את בסדר?!" בקושי
יכולתי לפקוח את העיינים. "אתה חי?! אלמוג בסדר?!" שאלתי אותו.
לא ידעתי אם אני בסדר, למען האמת זה בכלל לא עניין אותי,
התנהגות טיפוסית בשבילי.
"אלמוג בסדר. הוא בחוץ" אמיר ענה לי. ניסיתי לפתוח את הדלת.
הערבי שישב שם סינן משהו על זה שהדלת שלי לא נפתחת. אז יצאתי
מהצד השני של הרכב. האוטו התרסק. לרגע לא הרגשתי את הרגליים
שלי, חשבתי שאני שוב עומדת להתעלף. אמיר חיבק אותי ואני התחלתי
לבכות. ולחשוב שהתחושה הרעה שהיתה לי למעלה על הגבעה היתה
לגביי שחף, עמיחי וטלמור... לא חשבתי שבסוף אני אעשה תאונה.
שאלתי את אמיר איך זה קרה. הוא אמר שמכונית GMC ירוקה נכנסה
בנו, אני התעלפתי באותו הרגע, ואז נתקענו בתמרור. הוא אפילו לא
יודע איך יצאנו מזה חיים. האמבולנס הגיע, מסתבר שאלמוג מיהר
להתקשר למשטרה ולמגן דוד אדום. אני לא הסכמתי להתפנות כי באותם
רגעים עמדתי על הרגליים והרגשתי דווקא די בסדר. קראנו לאבא שלי
להגיע למקום. ואז אחריי שקצת התאוששתי התקשרתי לנדב, לחבר שלי.
וסיפרתי לו בדמעות מה קרה. הוא היחיד שהצליח לעודד אותי, אולי
בגלל זה אני כ"כ אוהבת אותו.

את התאונה אני לא זוכרת, כל מה שאני יכולה לספר זה על סמך
עדויות ששמעתי. מה שבטוח, מחר יום כיפור... אני אודה לאלוהים
על שהוא הציל אותי...
למחרת בבוקר התחלתי להרגיש כאבים בצלעות, בחלק הימני של הפנים,
באף, בצוואר.
עברתי כמה בדיקות, אין שברים. אבל עדיין כואב. כבר לא אכפת לי
מהכאבים. הטראומה היא מה שתעשה את התאונה ליותר קשה.
הגעתי הבייתה, התמונות של התאונה החלו לעלות במוחי, כאב לי
הראש. בכיתי. בכיתי הרבה...
אולי זה מה שגרם לי להשתחרר. אבל זה עדיין לא יוצא לי
מהראש....

אני.