על אי בודד, שם אחכה שתבוא. אולי אני אכין לך שוקו מפולי
הקקאו, אולי מיץ קוקוס. בינתיים אני שותה לבד, מחכה לגשם.

על אי בודד, שם אחכה שתזכור אותי, את הרגעים שהיו לנו ביחד, את
החושך ואת האור ואת מה שביניהם.
לי בינתיים יש רק שמש, שמחממת אותי, אבל לא כמו שהחיבוק שלך
פעם חימם אותי.
פעם, אם היו שואלים אותי "את מי היית לוקחת אתך לאי בודד?"-
בסודי סודות, הייתי אומרת שהייתי לוקחת אותך.

והנה אני באי הבודד הזה, ולא, לא לקחתי אותך אתי. ואני הרי
יודעת למה. ואולי גם אתה.

אלה כל התירוצים השגורים והשכיחים ביותר. ונמאס לשוב ולנסות
למנות את כולם. כל כך הרבה כאלה יש. והם כולם מסתכמים בתירוץ
הגדול מכולם- "אלה הם החיים, והחיים הם דרך מתמשכת, ולפעמים יש
צמתים ופרשות דרכים".

כל התירוצים, כולם, נמצאים עכשיו בתוך המזוודה שאיכשהו הספקתי
לארוז לפני שהגעתי לאי הבודד הזה, שאולי הגעתי אליו מרצוני
החופשי ואולי לא, אבל בטח שהגעתי אליו באופן לא מכוון.

ואולי גם אתה נמצא עכשיו באי בודד משלך, ואתה לא יכול להגיע
אליי. עוד תירוץ.
אולי אני צריכה להכין כלי נשק ולבנות ספינה גדולה, ואיתה לשוט
ומדי פעם לכבוש איים בודדים אחרים, ואולי אני אמצא אותך.

ואולי אף אתה תעשה את אותו הדבר, ותגלה שהאי שלי ריק, ריק
ממני, אבל מלא בתמונות ישנות ומצהיבות שלך.

על אי בודד, שם אחכה. שתבוא? אולי לא.