הם ישבו שניהם יחד בינות עצי הפרדס הירוקים בפסטורליות שכבר
החלה להיות מגעילה.
"אני אוהב אותך", הוא לחש לה, והעביר את ידו על שיערה הגולש.
לא נשמעה תשובה.
הוא הביט בעיניה הכחולות, הדומעות ואחר הפנה מבטו כלפי מטה,
אולי מבושה, או אולי מחרטה.
הם ישבו כך כמה שעות- שותקים.

השמש מעל ראשם הסתננה דרך ענפי העצים והעלים והשרתה עליהם אור
נוגה שהוסיף לתמונה הפסטורלית המגעילה.

היא מחתה את דמעותיה והביטה בו בעצב משהו.
הוא הפנה את מבטו אליה ואמר לה: "אני לא מתחרט... ואת?"
היא השיבה לו בקול חנוק: "אני גם לא מתחרטת, פשוט לא כך
דמיינתי את הפעם הראשונה שלי".
הוא לפת אותה בזרועותיו וחיבק אותה.

השמש כבר החלה לשקוע, ואור היום הפך אט אט לאפלת הלילה שהוארה
ע"י הכוכבים והירח בפסטורליות דוחה.

הם ישבו שם באותו מקום כמעט כל הלילה.
והדממה בפרדס הייתה חזקה יותר מכל צליל אחר שאולי נשמע שם.
"אני אוהבת אותך", היא אמרה לו והפרה את הדממה.
הוא נשק לה.
הם קמו והחלו הולכים לכיוון ביתם, בדיוק כשהמש החלה להפציע
ולשלוח את קרניה המזהיבות לתוך הפרדס, בפסטורליות מגעילה.