אתמול בערב היה לי בייבי סיטר והאמא אמרה לי שהם יחזרו ב11.
מזל שאלה הילדים שאני אוהבת ולא השתי פוסטמות האחרות. שיחקנו,
עזרתי להם בשיעורים וראינו טלויזיה. בסופו של דבר השכבתי אותן
לישון וראיתי טלויזיה. ואני עוד שנייה נרדמת ונעצמות לי כבר
העיניים ואני עושה את מה שאני רק יכולה בשביל להשאיר אותן
פתוחות וכבר כמעט כלום לא עובד ואני שמה לב שכבר 11:15 ואני
מתה מעייפות.
אז נרדמתי לחצי שעה ושתי דקות אחרי שהתעוררתי הם נזכרו להגיע.
לפחות הרווחתי על זה כסף...
אמא כרגיל העירה אותי בבוקר בשש ועשרים והייתי ממש עייפה! מתה!
והייתה לי הרגשה שלא שווה לי לקום לביצפר.
כשהגענו לביצפר ראינו שהמורה לא מגיעה 10 דקות אחרי הצלצול ואז
ביררנו והסתבר לנו שיש לנו שעתיים ראשונות חופשיות ואחריהן
חלון ואחריו הפסקה של ארבעים דקות ואחריה שיעור ספורט ואחר כך
שעתיים אנגלית והמורה המפגרת הזאת לא מלמדת הרבה אז לא היה לי
כוח  להישאר שם. חיפשתי איך לחזור הביתה אבל לא היה לי איך. אז
שירה ואני הלכנו לטייל בביצפר וקניתי פחית פפסי כהרגלי בימים
רגילים בביצפר. ואז פיתחנו בדיחה שנחזור ברגל ואז נדרס ונאנס
ומי יודע מה יקרה לנו? (עכשיו זה לא מצחיק כנראה שזה מסוג
הבדיחות שצריך להיות שם בשביל להבין אותן)
ואני החלטתי שמשעמם לי ויותר מעניין אותי לאתגר את עצמי לשם
שינוי ולא לשבת בבית או בביצפר בלי לעשות שום דבר משמעותי אז
החלטתי שאני הולכת ברגל הביתה. משהו כמו 7 ק"מ ברגל. והרי אני
נורא רוצה ללכת לקרבי אז תהיה לי הכנה למה שאני יעבור אם
יגייסו אותי לקרבי למרות הפרופיל הלא ממש גבוה שלי.
אז יצאתי מהביצפר והתחלתי ללכת והייתי מאוד גאה בעצמי רק על
המחשבה שאני הולכת ברגל את כל הדרך הארוכה הזאת ועוד בכביש
ראשי, לא רק מאתגר גם מסוכן.

אני הולכת לי בכביש הישן וחושבת לי על החיים. על החבר לשעבר,
מוציאה את כל האנרגיה שלי בהליכה כשאני חושבת על ההרגשה
המחורבנת שהוא נתן לי אחרי שנפרדנו כשגיליתי שהוא מרחם עלי
ושלא ממש אכפת לו שנפרדנו, על מה אני הולכת לעשות בערב, איזה
כוסית אני אהיה אם אני אלך את זה כל יום, מה אני אומרת לאמא,
איזה שקר יישמע יותר הגיוני, וכו' וכו'.
פתאום מתחילה לכאוב לי הברך אבל אני מתעלמת כי אני צריכה לשים
לב שאף מכונית לא תדרוס אותי מצד שמאל.
אני ממשיכה ללכת ואני מגיעה לצומת ויתקין, ליד היריד ואני פונה
שמאלה, כרגיל. הגעתי לכביש הכי צר בעולם בערך!!! אם מכונית
עוברת שם אין מקום גם לבנאדם. ובגלל זה רצתי את הקטע הזה בכביש
ומעניין איך האנשים במכונית שהיו אחרי צחקו. בטח סיפקתי להם
בדיחות לכל החיים. שייהנו.
פתאום אני מרגישה עקצוץ ברגל אז אני מחכה עד שאני יגיע לקטע
יותר רחב של הכביש ואני מרימה קצת את המכנסיים ואני רואה דם.
קוץ דקר אותי! בנזונה! ואני אומרת לעצמי שכרגע זאת הצרה הכי
קטנה שלי ושאני יגיע הביתה אני אטפל בזה.

ואז הגעתי לעוד קטע צר של הכביש ואני כבר הולכת על העצים רק
בשביל שהמשאיות בכביש לא יעיפו אותי לקיבינימאט.

היי מה קרה? כבר לילה? אבל אני לא רואה אפילו צלליות.
(ברקע יש רעש של אמבולנסים אבל אני לא ממש מבינה מה הולך ואיך
זה מתקשר אליי)
אני קמה במיטה, לא ממש נוחה, והכל לבן ואני מסתנוורת ואני
חושבת לעצמי שלא כאב לי למות.
ואז פתאום אני רואה אחות מסתכלת עליי ובודקת לי את האישונים.
לקח לי זמן לעכל איפה אני לעזעזל?
"מחבל ניסה להרוג אותך, תפסו אותו באם הדרך. הוא ניסה לפוצץ את
הקניון, יש לך מזל שיצאת מזה".
ואני לא מבינה מה קורה איך הגעתי לשם? מה היא רוצה ממני? איזה
מזל? אני מתה מכאבים ואני מרגישה יותר מידי מסוממת ואני רוצה
הביתה!
אני מנסה לדבר ויוצא לי גמגום לא ברור כזה ואני שמה לב שהפה
שלי רדום.
"את לא יכולה לדבר, נפצעה לך הלשון. כנראה נשכת אותה שעפת
לעצים. את גם לא יכולה לאכול 10 ימים."
לא יכולה לדבר? מה אני אמורה לעשות?
לא יכולה לאכול? כוס אמא שלה!

"ההורים שלך הביאו לך מחשב נייד שתוכלי להיות באינטרנט ולכתוב
מה שבא לך."
מה לעזעזל קורה פה?
אני לא מתה? אני צריכה לעשות בגרויות?
הייתי קורבן לטרור?
מה נסגר עם האחות הזאת? היא עשתה מתיחת פנים?
היא חייכה יותר מידי והעור שלה היה מתוח נורא. ראו על הידיים
שלה שהיא בת 40 ומשהו אבל היא לא נראתה ככה בפנים היא נראתה
כמוני בגיל.
"יש לך שורה של מבקרים בחוץ. אפשר להגיד להם שייכנסו?"
אני פותחת את הפה ומנסה לשאול אותה מי?  כי לא ממש בא לי לראות
כל אחד עכשיו.
היא עושה לי לא עם הראש ואומרת לי "אל תנסי לדבר בשביל זה יש
לך את המחשב תכתבי מה שיש לך לשאול ואני לא יהסס לענות לך".
כוס אמא שלה!!!
מה אני נראית לה? אילמת?
'מי רוצה לראות אותי?' כתבתי במחשב.
"החברות מהכיתה".
'טוב תגידי להן להיכנס'. כתבתי והראתי לה.

"היא לא במצב רוח הכי טוב, זה טיפוסי במצבה".
שמעתי מעבר לדלת. היא דיברה בצורה הכי מעצבנת בעולם כמו היועצת
שלנו. לא משנה מה ייספרו לה או מה היא תספר היא רגועה והיא
מרגיעה.
ואין דבר יותר מעצבן מזה.
"היי" הן נכנסו.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלא שמחתי לראות אותן פשוט לא
היה לי כוח לאף אחד! ולשום דבר!
רציתי לנסות לישון למרות הכאבים הנוראיים, ורציתי הביתה,
לגלגל"צ.

"איך את מרגישה?" נכנסה רוני עם החיוך המתוק שלה ולא יכולתי
שלא לחייך.
'לא בעננים' כתבתי והראתי לה.
"כן, את באמת נראית כמו ממוטה". אמרה וציחקקה. היה לה משהו עם
ממוטות. עם היא חשבה שהיא לא נראית טוב היא אמרה שהיא נראית
כמו ממוטה. תמיד בכל משפט היא מצאה איך להכניס את הממוטות
ותמיד צחקנו עליה בגלל זה.
'תודה, גם אני אוהבת אותך'. צחקתי. כמה שאפשר שהגב הורג אותך!
"הבאנו לך בלונים ופרחים". זה היה הדבר הכי מרגש שקיבלתי
מחברות.
'תודה מתוקות. מה שלומכן?'
"יותר טוב ממך" הן צחקו.
אהבתי את זה שהן לא מרחמות עליי וצוחקות על זה. זה עזר לי.
שכולם מרחמים עליך אתה רק מרגיש יותר גרוע. שצוחקים עלייך זה
כאילו שאין לך סיבה לרחם על עצמך!

הייתה שתיקה מביכה.
"הבאנו מישהו שרוצה להגיד לך משהו".
מה? מי? מישהו? אני לא מכירה מישהויים שיכול להיות להם מה
להגיד לי.
'נו מי זה? אל תהרגו אותי יותר ממה שאני כבר מתה!'
מי נכנס אם לא חבר לשעבר?
'אני לא רוצה לראות אותו' אני כותבת להן.
אבל הן פשוט יצאו מהחדר והשאירו אותנו לבד.
"זה שאת לא יכולה לדבר יכול רק להקל עליי"
'מה אתה רוצה?' כתבתי לו.
"אני מצטער אם חשבת שאני מרחם עלייך או שלא אכפת לי שנפרדנו"
'אני לא צריכה את הרחמים שלך עכשיו! המצב שלי מספיק קשה'
"אני לא מרחם עלייך, אני בחיים לא יירחם עלייך"

'בטח... מה שתגיד' אמרתי בחיוך מתגרה.
"אז את מאמינה לי?"
'נחשוב עליך'
"יופי!"
שוב, שתיקה מביכה.
"אז אנחנו בסדר?"
'אנחנו בסדר'
"סבבה"
שוב, שתיקה.
"מה גרם לך לרצות להיפרד?"
'הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה עם מישהו שלא אוהב אותי, שאחרי מה
שסבלתי עם בנים מגיעה לי מערכת יחסים שמבוססת על מה שמערכות
יחסים אמורות להיות מבוססות'
"הבנתי. רק שתדעי שהגישה הזאת שלי אלייך אחרי הפרידה הייתה כי
נורא נפגעתי ממך"
' אתה נפגעת ממני? איך אתה חושב שאני הרגשתי?'
התחלתי לבכות.
"אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי איך"
'אז אין לך זכות להאשים אותי'
"אני לא מאשים אני רק מסביר לך שגם לי יש רגשות וגם לי קשה
להתמודד איתן. אני בן, ויש לי אגו נפוח מאוד!!! לפעמים אני לא
שולט עליו. אני מצטער בשם האגו שלי".
היה לו חיוך חמוד. והעיניים שלו, אוך העיניים שלו היו כאלה
מדהימות כמו שנפרדנו ששמתי לב לזה בפעם הראשונה.
'אני סולחת לאגו שלך'
חייכתי.
"אוי החיוך, החיוך זה מה שגרם לי להידלק עלייך מההתחלה."
'אההה באמת?'
"כן"
'טוב, בוא לא נדבר על זה אנחנו כבר לא ביחד וזה מבלבל אותי'
"סליחה"
חייכתי.
'אז מה ככה?'
"לא יודע תגידי לי את"
לא יודעת למה פתאום השאלה הזאת עצבנה אותי.
'תגיד מה אתה רוצה לדעת'
"לא יודע פגשת בנים?"
'כן איזה אחד, אתה יודע עם הרבה זיפים, קוראים לו מחמוד, מה
שנקרא נפלתי שראיתי אותו'
היו לי פנים ממש רציניות. רציתי לראות את התגובה שלו.
הוא היה המום הוא ממש האמין לי!
ואז אמרתי לעצמי שהוא מסכן אז חייכתי.
"יפה שאת מצליחה לצחוק על זה..."
'מה אתה רוצה שאני אבכה?'
"טוף אני חייב ללכת אמא רוצה את האוטו"
'טוב, תשמור על קשר'
"גם את יכולה להתקשר מידי פעם את יודעת"
'אני אשתדל' כתבתי עם חיוך מתגרה.
"ביי, תרגישי טוב"
'תודה'
תוך שתי שניות כולן נכנסו "נו על מה דיברתם? השלמתם? חזרתם?"
אווווף אני מנסה לברר את התשובות לשאלות האלה בעצמי.
'השלמנו, דירנו על החיים, ולא חזרנו' חייכתי

'עניתי על כל השאלות?'
"כן"
הרגשתי פתאום מסכנה
"אבל את בסדר עם זה נכון?"
'נראה לי שכן'
"סבבה"



כעבור שבועיים שיחררו אותי והוא בא לקחת אותי.
נסענו באותו כביש שהכל קרה. לא התחשק לי לבכות אז אמרתי (הפעם
יכולתי להגיד) "אתה זוכר את מחמוד?" הוא חייך. "כאן הכל התחיל"
הוא ציחקק. זה נתן לי הרגשה טובה לראות אותו צוחק ולראות את
שנינו מסתדרים כ"כ טוב.
אחרי שהתקלחתי נשקלתי וראיתי שאני שוקלת 15 קילו פחות.
ממש שמחתי!!!
הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי כוסית. פעם ראשונה שמחתי עם הגוף
שלי!!!
חבל שזה חורף רציתי להראות את הגוף החדש שלי בים.
"טוב, אני אלך לי כי את חוזרת מחר לביצפר וכבר מאוחר"
"טוב, תודה על הכל"
"אין בעד מה מתוקה"
"לילה טוב"
"לילה טוב"
הרגשתי טוב שאנחנו יכולים להיות ככה בתור ידידים.
אחרי החברות ואחרי הפרידה המגעילה.
קמתי בבוקר רגיל והלכתי לביצפר.
פתאום המנהלת חיכתה לי בשער והצטערה כ"כ שהביצפר לא שחרר אותנו
באותו יום...
"אם כך, אני שמחה שזה קרה. תמיד לומדים מטעויות"
הרגשתי טוב שאמרתי לה את זה.
אני שונאת אותה היא צבועה!!!
היא הסתכלה עליי במבט פגוע ואמרה שהיא שמחה שחזרתי ושהחלמתי
לגמרי ואיחלה לי בהצלחה בהמשך.