יום שלישי, פעמיים כי טוב, היה הראשון שהתדפק על הדלת.
הוא התיישב בכבדות על אחד הכסאות והרכין את ראשו.
לא אמר דבר.
עיניו היו אדומות אך ריקות. עיניים גדולות, מלאות עצבות
וגדושות ברגש. דמעות נצצו בין הריסים שלעפעפיו, והקול היחידי
שהגיע מכיוונו היה משיכת האף הקלה שהתלוותה ללחיים המלוחות
מבכי.
לא דיבר.
הוא הבין וידע, רק לא רצה להגיד. לא רצה לתת תוקף, לקבל את
הדברים כמות שהם.

אחריו הגיע יום רביעי, בצעד בוטח ויציב, מחפה על ידיים רועדות
וקול עוד יותר. הוא דווקא דיבר מעט, שולח מבטים אל עבר יום
שלישי, מנסה להשתתף.
אבל הוא היה קצת חסר מנוחה, כאילו מצפה למשהו, ממתין להמשך
ואולי אף מקווה לו.
הוא נע בכסאו, משתדל להתמקם אך לא מוצא את התנוחה הנכונה, את
המנוחה הנכונה.
יצא למרפסת, עישן סיגריה.
חזר.

יום חמישי ושישי הגיעו בהתאם, יום אחרי רביעי ולמחרת גם כן.
הביאו נייר-אף ליום שלישי, וליום רביעי העניקו חברה, חייכנים
הם השניים. אמנם במשורה, אך שיניים לבטח חשפו הם.
יום שבת גם הוא הצטרף, עם כעכים טריים ושוקולדים לרוב. אז
שלישי התפלא על כך שהופיע באיחור כה רב, וזה הקודם רק חייך
ברכות וענה שכאן לא הייתה לו ברירה.
יום ראשון כשהגיע היה חסר משמעות, לא התבלט ועבר במהירות. לא
ממש התכוון, אבל פשוט נמוג. נבלע בכסאו.
והיום השני, אחרון הבאים, פתח את הדלת בדיוק במוצאי קודמו
כמובן. ובשקט בשקט, עם דמעה על לחיו, הצטרף גם הוא לשולחן.
ושבעה יושבים לשולחן.
ויושבים שבעה.