בתוך האפלה שנקראת מחשבותיי,
נוטה לחשוב שהעצב לא ירד מעליי,
נמנעת מלשאול את עצמי עד מתי,
לאט מתרגלת לאכזבה שהיא חיי.

כמו נגן שמתאמן על כליו בלילות,
אני מתאמנת כל יום על לבכות,
מתאמנת כך ,שכל האיפור ימרח,
והכל נהיה שחור כי רע לי כל כך.

מציאות ,
מילה נרדפת לבדידות ,
לאותו הרצון שיש בי למות,

ולא אגשים את אותו הרצון,
כי יש בי תקווה לחיות בחלום.

כל כך הרבה שנאה מבוזבזת,
שעל שרידי קנאה נאחזת ,
ואני חשה אותה לילות וימים,
לפני שהדמעות נשפכות מבפנים.

אהבה ,
מילה נרדפת לאכזבה ,
לאותו הרגש שאני מרגישה לידך,

רגש שאשאיר עימי כך עד תום,
כי יש בי תקווה לחיות בחלום.