לאחר כמה שעות כשהיינו בטוחים שאיבדנו אותם האטנו את הקצב.
השעה הייתה כבר שעת ערביים מאוחרת.
"לאן אתה לוקח אותנו בולזג?" שאלה איסטריל.
"כמה שיותר רחוק מהמפלצות האלה זה בטוח." ענה.
"אבל מה אנחנו מתכוונים לעשות ברגע שנהיה מספיק רחוקים?"
שאלתי.
"אנחנו לעולם לא נהיה מספיק רחוקים. ממה שידוע לי היצורים
האלה נמצאים עכשיו בכל מקום, צרים על רוב הערים וחוסמים דרכים
רבות."
"אנחנו צריכים לברר מאין הם הגיעו, מה הם עושים כאן ולמה הם
תקפו את היער." אמרתי.
"יתכן ואני מכיר מישהו שיוכל לענות על זה אבל אני לא יודע
איפה למצוא אותו."
"מי זה?" שאלה איסטריל.
" פאלרין הנווד, חבר ותיק. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה לפני
שנים רבות, בזמן מלחמת השארים. הוא לא נוהג להישאר במקום אחד
יותר מידי זמן, אבל אני בטוח שאם יש מישהו שידע מה פשר
המאורעות האחרונים זה יהיה הוא."
"אבל מה זה עוזר לנו אם אנחנו לא יכולים למצוא אותו." שאלתי,
שוב ברוגז. איסטריל שמה את ידה על כתפי.
"תירגע אביר. אני יודעת שחשוב לך שהסדר ישוב על כנו אבל אין
סיבה להיות פזיזים." לקחתי נשימה כבדה, שמתי את ידי בידה
ונרגעתי.
"אם פאלרין לא מעוניין שימצאו אותו הוא לא ימצא, אין טעם
לחפשו. כשתגיע השעה הנכונה הוא יראה את עצמו." אמר בולזג בקול
רגוע, על אף שניתן היה להבחין בחוסר מנוחה ובניסיון לשלוט
במזגו. האריה חי ביער שנים רבות והכיר את כל סודותיו, הוא נהפך
לחלק בלתי נפרד ממנו. גם אני חייתי שם אבל בהשוואה לתקופת
שהותו של בולזג הייתי רק עובר אורח, חבר שקפץ לביקור קצר.
ריחמתי עליו שאיבד את ביתו ויכולתי להבין מדוע לא היה מוכן
לעזוב בקלות רבה כל כך את המקום. אילולא הפצרתי בו לעזוב יתכן
והיה נלחם במעוותים על פיסת העשב האחרונה עד שהיה מתמוטט ומת.
יתכן והוא עדיין כועס שלקחתי ממנו את כבודו בכך שהכרחתי אותו
לעזוב. אם הייתי במקומו הייתי נוהג אותו הדבר.
"ועד אז, אני מציעה שכולנו ננוח וננסה להעלות השערות מה יקרה
הלאה." אמרה איסטריל. היה צדק בדבריה. מנוחה תעזור לכולנו.
עדיין חשתי בכאב מאותו יום שבו השחראן אחז בי וניסה לקחת את
נשמתי. לבי התמלא חלחלה בכל פעם שנזכרתי בקולות הזועקים מכאב
שנשמעו מתוך היצור.
בולזג הוביל אותנו אל עמק קטן שבו זרם נחל. חנינו למרגלות
הנחל בתוך שורה קטנה של עצים שנתנו לנו מסתור מעין חוקרת.
"אתה חושב שיוכלו למצוא אותנו כאן?" שאלתי.
"לא נראה לי שעקבו אחרינו." אמר בולזג.
"ואני לא חשה בשום גורם עוין עד מרחק שני קילומטרים מכאן, אף
אחד לא בא לכיווננו."
היה כבר חושך כשהתחלנו לחפש משהו לאכול. בולזג אסר עליי
להדליק אש וכמובן שלא התווכחתי עמו. במקום לא היה יותר מידי מה
להציע לרעבים בינינו מלבד כמה פרות מהעצים ותותי שדה שצמחו על
יד הנחל, אבל חוץ ממני אף אחד לא היה ממש רעב.
"את לא מתכוונת לאכול, פיה?" שאלתי את איסטריל שנשענה על אחד
העצים במרחק שלושה מטרים ממני ובחנה את השמיים, כאילו מחפשת
משהו. קו לבן דק של השתקפות הירח ריקד בעיניה הירקרקות, כמו
זוג כוכבים שכמהו לחזור אל מקומם הטבעי בין האלים. מה היא
מסתירה בתוכה שהעולם לא מסוגל לראות? אילו אוצרות של קסם טומן
ליבה? לו רק יכולתי להיות איש סודה ולהיבלע בתוך זוג העיניים
האלה. היא לא ענתה. מעניין אם היא בכלל זקוקה לאוכל.
התקרבתי אליה והתיישבתי לצידה, בוחן את הבעתה שלא משתנה לרגע.
"את מחפשת משהו?" שאלתי, "אני רואה שכבר כמה דקות את מסתכלת על
הכוכבים בלי להסיר מבט."
"הם נורא יפים. מהמקום שאני גרה בו אף פעם אי אפשר לראות
אותם."
"למה? איפה זה?" אולי עכשיו אני אוכל לגלות משהו על אשת
המסתורין.
"אתה לא תבין."
"איך את יודעת אם לעולם לא ניסית?" גערתי בה.
היא הסירה את מבטה מהשמיים והסתכלה עלי, בוחנת אותי בצורה
משונה. מעניין על מה היא חושבת כשהיא מסתכלת עליי כך. " זה לא
מקום שאפשר לראות, או לחוש. אי אפשר לדעת אפילו שהוא שם אם לא
מחפשים."
"ומי חי שם? יש לך שם משפחה?"
"המושג הזה של חיים ושיתוף כמו שאתה מבין אותו לא קיים שם."
"אז בטח היו לך חיים מאוד עצובים אם ככה זה."
"אמרתי לך שאתה לא תבין." היא נשמעה מרוגזת, אבל מתחת למעטה
של הכעס היה עצב.
"אני מצטער, אולי תגידי לי למה באת לכאן?"
"בני הגזע שלי באו לכאן מאז הולדת היקום הזה. לעולם לא באנו
לפה מרצוננו החופשי. אנחנו, איך אני אגדיר את זה, נמשכים
לכאן."
"נמשכים לפה? אם זה לא רצונך למה את עושה את זה?"
"זה לא ככה. אנחנו אוהבים את המקום הזה, זו לא הפעם הראשונה
שבאתי לכאן וזאת גם לא תהיה האחרונה. נגזר עלינו לבוא לכאן
ולעזור לכם, הרגעיים."
"ומה מניע אתכם, הנצחיים?"
"אנחנו יכולים לחוש ברגשות העמוקים של כל יצור חי, אנחנו
מסוגלים לדעת אם אותה ברייה היא טובה או רעה ואם אי פעם תעשה
משהו רע בעתיד. כל פעם שאנחנו מבחינים בטעות מסוימת, באי צדק
אצל אחד מהתושבים פה אנחנו באים ומתקנים."
"איסטריל, אני מצטער אם אני מנפץ לך את האשליות אבל הסתכלת
סביבך? אתם לא עושים עבודה טובה במיוחד. בכל מקום יש סבל, רעב
ועוני. מפלצות משוטטות בכל פינה, ערים שלמות ממה ששמעתי
נמחקות!" בולזג ששכב עד עכשיו מבודד משנינו הפנה את ראשו
לכיווננו, כנראה דיברתי חזק מידי.
"זה לא תמיד היה ככה ," אמרה איסטריל כעת בלחישה. "עד לפני
כמה שנים היו רבים מבני עמי משוטטים ברחבי העולם ומתקנים איפה
שהיה צריך. כעת פחות ופחות מאתנו נראים לאחרונה. וכן, אפשר
לראות את התוצאות."
"מה הסיבה לכך?"
"אני לא בטוחה. לפני 10 שנים כשהייתי במשימה אחד השערים
המובילים לעולם שלי נחסם על ידי גורם לא ידוע. בשנים שלאחר מכן
שערים אחרים נחסמו באותה דרך, מאפשרים לבני עמי פחות ופחות
גישה לעולם שלכם."
"הצלחת לחזור אי פעם הביתה?"
"לא."
"למה? כל השערים האלה שאת מדברת עליהם, כולם נחסמו?
"לא, יש מעטים שעדיין פועלים.אני חושבת שאני יכולה לחזור מתי
שאני רוצה, אפילו שלא ניסיתי.  פשוט מעולם לא השלמתי את המשימה
שלי."
"אז את כאן 10 שנים, רחוקה מהבית?"
איסטריל הנהנה, ליטפתי ברכות את שערה מנסה לנחם אותה.
"יש כאלה שרוצים לחזור הביתה ולא מסוגלים," היה זה בולזג שצעד
לכיווננו ממקום מנוחתו, "ויש שמסוגלים לחזור אבל לא מעונינים
בכך." אמר בחצי חיוך.
"בולזג, הקשבת לכל? יתכן ומצאנו את הסיבה למצב הנוכחי."
אמרתי. לא הגבתי לעקיצה מצדו. על אף שהוא צדק ואכן יכולתי לשוב
לבית הוריי לא חשתי שיש לי מקום שם עוד, ושהעתיד שלי הוא כאן.
נע ונד.
"כן. איסטריל סיפרה לי את זה קודם. אבל עד עכשיו לא כל כך עלה
בראשי מדוע התרחשה המתקפה. אומנם, ייתכן ויש לי השערה. ביער
ישנם מקומות רבים הקבורים תחת האדמה או סמויים מאחורי סבכי
עצים שעין אדם לא בחנה זה אלפי שנים. אני מכיר אחדים מהם אבל
לא את כולם. יתכן ואחד מאותם שערים שדיברת אליהם, נערתי, מסתתר
בתוך היער." בולזג נראה מרשים מאוד בצורת החשיבה שלו. לא פלא
שהפך לכזאת אגדה.
"אז זאת הסיבה שהמעוותים פלשו ליער? כדי לתפוס עוד שער?" שאלה
איסטריל.
"אבל מדוע?" שאלתי. אבל בו בזמן שהוצאתי את הביטוי מפי התשובה
הברורה חדרה לתודעתי.
"הרס, תוהו ובוהו. בלי השערים לא יכולים בני הגזע של איסטריל
להיכנס לעולם שלנו, ובלעדיהם לא יהיה מי שישמור על הסדר
והצדק." ענה בולזג.
"זה מגוחך! אני לא מאמין שבזכות חבורה של פיות מעולם אחר
העולם שלנו עד לפני כמה שנים עמד על תלו. האם אנחנו עד כדי כך
תלויים? מה המקום של השליטים וגיבורי המלחמה בכל הקשור לשמירה
על השלום?" אמרתי.
"אני לא פיה!" אמרה איסטריל ברוגז.
"אתה בעצם שואל, קונרד, איפה המקום שלך בנושא בתור גיבור."
אמר בולזג.
"אני חושבת שאתם לא כל כך מבינים את המשמעות של בני מיני."
התערבה איסטריל. "כשאנחנו באים אנחנו לא משנים את צורת חשיבתו
של האדם לטוב. אנחנו נותנים לאלו שכבר טובים ביסודם או בחלקם,
את הכלים הדרושים להם לנצח את הרוע. הדבר מקביל במידה מסוימת
לפעילות של האלים המקומיים שלכם."
"אז את כן מלאך! שליח האל." אמרתי בהתלהבות.
"עכשיו אני מבינה למה התכוונת באותו היום שנפגשנו. אבל לא,
אנחנו לא באים בשם אל לבשר על המוות המתקרב. אנחנו מגיעים
בשביל לבשר על החיים. אנחנו פועלים בדעת עצמנו, בלי שום גורם
שולט."
"המערכת הלא היררכית הראשונה שפועלת כבר אלפי שנים. מוזר
שאנחנו לא למדנו מכם דבר." אמר בולזג באכזבה.
"להפך אריה קשיש. אתם למדתם הרבה, בכל מקום אני רואה טוב. זה
לא בא מאתנו, זה תמיד היה אצלכם. אבל עם זאת אתם צריכים את
ההגנה הדרושה מפני כוחות בלתי מובנים. תדעו שלא בכל המקרים יש
התערבות מצד הנצחיים, אחרת לא היינו משאירים לכם כל רצון
עצמי."
"ואותם יצורים שהגיעו ליער? מהם?" שאלתי.
"הלוואי וידעתי, אבל אני בעצמי לא ראיתי אותם מעולם ואני גם
לא יודעת מהיכן הם הגיעו."
"חברים, אני חושב שהפקנו רבות מהשיחה הזאת ויש לנו הרבה חומר
למחשבה עד מחר בבוקר. אבל עדיף שנלך לישון. אנחנו צריכים
להתעורר מוקדם, יש עוד דרך ארוכה לפנינו." אמר בולזג.
"אבל לאן?" דרשתי.
"בבוקר לוחם. בבוקר."
בולזג פנה לדרכו ונשכב על ערמת עשבים נוחה במרחק כמה צעדים
מאתנו. איסטריל עדיין עמדה לידי, מסתכלת שוב על הכוכבים. "אני
המשימה שלך פיה?" לחשתי.
רק כמה מילים נאמרו בעודה בוהה בשמיים. "אני לא יכולה להגיד
לך." והלכה לשכב על האדמה היבשה.
נרדמתי במהירות רבה יחסית, כנראה שעדיין לא הבראתי בשלמותי
והייתי צריך לאגור עוד כוחות רבים. אולם באמצע הלילה התעוררתי
שוב.
ושוב, הסיוט בהקיץ חזר על עצמו. הפעם בעוצמה רבה מאוד, שלא
הייתה כמותה עוד קודם. השטח סביבי החל להתרחק ולקטון, הסחרחורת
אפפה אותי ויכולתי לחוש את הדם זורם במערבולות בתוך ראשי.
העיניים סירבו להתייצב, והלב פעם בחוזקה. הצרחות הופיעו שוב
במכה אחת, ולא בהדרגה כמו פעמים קודמות. ישר הבנתי מה מתרחש,
הייתי מודע לכל מה שהיה סביבי, לכל גרגיר אבק שנח על הרצפה
ולכל ריחות הלילה המגוונים. מריח הטל שעל העצים ועד לניחוח
החמצמץ של הדשא למרגלותיי. אומנם עם זאת יכולתי להבדיל בין אלו
לקולות שלא היו שם, להרגיש כאב שלא היה אמור להיות במקומו. לא
ידעתי למה זה קורה לי, אבל ידעתי שזה קורה. הייתי מודע לכל אבל
לא מודע לסיבה.
קמתי ממקומי, התחלתי להסתובב בפראיות במחנה שהקמנו, בועט
באבנים ודורך על ענפים שבורים. שמתי לב שבולזג ואיסטריל סביבי
התעוררו מהרעשים שחוללתי אבל לי לא היה איכפת. רק רציתי שזה
יעלם כבר! איסטריל ניגשה אלי והניחה את ידה על זרועי.
"מה קרה לך קונרד? הכל בסדר?"
"מה?" תהמתי. "כן. מצוין. כלומר, לא. אני... אני לא יודע מה
קורה לי."
"בוא שב כאן לידי, ספר לי מה קרה לך."
"אני לא בטוח... סיוט... אהההה." ואז זה עבר. בהדרגה, אבל כל
השדים בראשי עזבו אותי למנוחה. הבטתי באיסטריל. "הוו איסטריל,
אני לא יודע מה קרה לי. זה ככה מאז ילדותי, מאז שעזבתי את בית
הוריי." בולזג שנכנס למצב היכון למתקפה חזר לישון כשהוא משאיר
אחריו צרור של קיטורים ומילות גנאי. איסטריל רק חיבקה אותי
ושמה את ראשי על חזה, מאפשרת לי להרגיש כל פעימה בליבה. כמו בת
אדם! יתכן והיא אנושית בכל זאת? ישבנו שם שעה ארוכה, בה סיפרתי
לה על החלום שלי והפחדים שלי. היא רק הנהנה ומדי פעם שאלה כדי
להבהיר איזו נקודה בלתי מובנת. הרגשתי נעימות בשיחה אתה,
הדברים זרמו בעצמם ויכולתי לומר לה כל דבר שהפריע לי. דיברתי
קצת על ילדותי, ועל הגעגועים למשפחתי ולכפר, וניסיתי להסביר
אפילו למה עזבתי אותם. אבל היא לא הבינה אם אני כל כך מתגעגע
למה אני פשוט לא קום וחוזר הביתה . לא ציפיתי שתבין.
הבוקר הגיע. התעוררתי כשאיסטריל ישנה כשראשה על חזי וידה
מקיפה את צלעותיי. מיד אחריי גם היא התעוררה, היא הביטה בי
בחיוך רחב וצחקקה. "את הראשונה שאי פעם סיפרתי לה על זה."
"לא נורא. אני שמחה שסוף סוף הוצאת את שבלבך."
לא היו אף בעיות בלילה, שום אורק או שודד ואפילו לא מעוות או
צל שחיפש נשמה לזלול. בולזג כבר היה ער, כשהוא עסוק בלהסתיר כל
זכר שאי פעם היה פה מחנה של שלושה עריקים. "אנחנו יוצאים
בקרוב, שניכם. כדאי שתקימו את עצמכם ותתכוננו ליציאה."
"מה אם ארוחת בוקר?" שאלתי.
"אין זמן לזה, תקטוף כמה פרות יער בדרך."
"החלטת לאן צועדים?"
"זה תלוי. איסטריל, את זוכרת איכן היה השער הראשון שנחסם?"
"כן, למה?" שאלה.
"החלטתי לחקור מעט את מהלך האירועים, ואולי בדרך למקום נלמד
קצת על פרישת הכוחות של האויבים שלנו."
"אני מצטער שאני מטיל ספק ביכולתך אבל מה לדעתך יכולים לעשות
אריה שהסתגר שנים ביער חשוך, פיה ולוחם עם סיוטי לילה?"
"אנחנו עוד נראה, ומלבד זאת אני לא מתכוון להילחם לבד. אני
בטוח שיש עוד רבים מבני האנוש והגזעים האחרים שיש ביכולתם
להשיב מלחמה. כל מידע שנוכל לתת להם יעזור."
"ואני בטוחה שכשאריה הכוכבים שחזר מבדידות ארוכה יציע עצמו
בראשם יעלה המורל בקרב העמים החופשיים שבעתיים!" אמרה
איסטריל.
"בינתיים אני רוצה לדעת איפה השער יפתי." חייך בולזג.
"כן, אני זוכרת בבירור. השער היה באחת מערי הצפון."
"אם כך ידידי צפונה מועדות דרכנו!" צעקתי.
"ואולי בדרך נקפוץ לביקור אצל אמך, קונרד." אמרה איסטריל.
"יתכן, זה הרי בדרך...אם ישאר זמן." ואיך קיוויתי שלא ישאר...