השמש הציפה באור בוהק את הדירה האפלולית כשהסטתי את הוילון
הצידה. פיטנגו כיווץ את עיניו הסגורות וכיסה אותן במהירות
בעזרת מעט מעליו הירוקים שעוד נשארו לו. "תן קצת לישון
ימניאק... מה קרה, יום שבת היום..." אמר בקול עבש של מישהו
שהרגע העירו אותו משינה. "קום קום" אמרתי לו, "תראה איזו שמש
סידרתי לך היום. לא כל יום זוכים לראות שמיים כחולים כאלו
באמצע ינואר."
"אפשר לחשוב שאנחנו גרים בסיביר..." הוא מלמל לעצמו. "תפסיק
להתלונן, תראה את העלים שלך! עוד מעט כולם ינשרו לך, קום!"
דפקתי לו בעיטה קטנה. "למה באלימות?!" הוא התעצבן והרים ענף
אחד כאילו מנסה לומר "תזהר לפני שאני אביא לך ביס בעין". הרמתי
אותו ופתחתי את החלון. זרם אויר קריר נכנס לדירה וגרם לי
צמרמורת בעמוד השדרה. שמתי את פיטנגו על עדן החלון במקום בו
קרן השמש פגעה ישירות. "נו, איך האויר?" שאליתי אותו. "ממש
שוויץ... כולו רחוב מסרוח בתל אביב!" הוא השיב כשעיניו עדיין
עצומות, מנסה להתחמם מקרן השמש הקטנה. "למה להיות כל הזמן
שלילי תגיד לי? בקיבוץ היית רואה כאלו כוסיות עוברות ברחוב?"
לשמע המשפט האחרון פתח פיטנגו עין אחת והסתכל למטה לרחוב. הוא
שרק לה וצעק "הלו בובה, רוצה לעלות לאיזה פוטוסינטזה קטנה?"
הבחורה חייכה והמשיכה ללכת מצחקקת לעצמה. "זה בגלל שאני נמוך,
אני יודע את זה" הוא אמר לי.
דוגרי, פיטנגו באמת היה נמוך, בערך חצי מטר. שתילים בגילו כבר
מגיעים להיות עצים בוגרים, אבל הוא מאז גיל שלושה חודשים נתקע
עם אותו גובה ולא צמח יותר. אמא שלי אומרת שזה בגלל שלא אהבתי
אותו מספיק. אמרתי לה שזה שטויות אבל היא מתעקשת. היא קנתה לי
אותו לשבועות עוד בתקופה שגרתי בקיבוץ, אמרה שזה עציץ מיוחד,
שזה אפילו לא עציץ אלא עץ. האמת שעד אז אף פעם לא התחברתי ממש
לעציצים אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, אתה שותל אותו באדמה, קצת
מים ודשן, והוא כבר יעשה את שלו. אבל הכי חשוב זה אהבה, צריך
לתת הרבה אהבה, כמו לתינוק, אחרת הוא לא יגדל. הוא ישאר כזה
קטן וגלמוד לנצח ואז או אז תצטער על זה שלא אהבת אותו מספיק
ולא השקעת בו מספיק. אתה תעבור לידו ותתעצבן שהוא קטן ולא נותן
לך פירות והוא יסתכל עליך מכופף כזה, מסכן, ולא יאמר מילה. סתם
יסתכל עליך במבט כועס ויחשוב "בנזונה...".
אז החלטתי שאני משנה גישה, נותן קצת אהבה. זה לא היה קל. פעם
היה לי כלב שחור ומעצבן שקראו לו גולש, הוא היה מטורף לאללה.
כשהיה גור היה מיילל כמו שימפנזה. כשהוא גדל הוא לא היה יותר
נורמלי, כי הוא גם לא היה מאולף. אמרנו לעצמנו שזה קיבוץ אז לא
צריך לאלף, אבל בתכלס' לאף אחד במשפחה לא היה ממש כח לאלף אותו
אז פשוט הנחנו לו לגדול בטבעיות. כשהייתי חוזר הביתה הוא היה
קופץ עלי בהתלהבות וגם אני הייתי שמח לראות אותו מאוד, הייתי
מלטף אותו בדיוק חצי דקה ואז כבר היה לי נמאס. אני חושב שאמא
שלי היתה היחידה שבאמת באמת אהבה אותו. כשאני חושב על זה גולש
באמת נשאר קטן, אבל לא נראה לי שזה בגלל שאף אחד לא אהב אותו
אלא בגלל שהוא היה טרייר מעורב.
בכל מקרה הבנתי שמעכשיו אני צריך להשקיע. לקחתי את שתיל
הפיטנגו וחפרתי לו בור מלכותי בגינה הקטנה שלי וכיסיתי אותו
באדמה שחורה משובחת כזו שכל שתיל היה מת להתכסות בה. כשסיימתי
השקתי אותו בהמון מים ואז התכופפתי ולחשתי לו: "אני אוהב אותך
פיטנגו". לרגע היה נדמה לי שהוא חייך אלי. אז חייכתי חזרה,
העיקר שירגיש שאני אוהב אותו. כל יום הייתי משקה אותו ומטפח
אותו, אפילו הייתי מקריא לו סיפורים לפני השינה, אבל הוא פשוט
לא גדל. תמיד היה נראה כזה עצוב ובודד ולא הבנתי למה כי תמיד
היו לו שם מלא חברים, מלא פיטוניות ואזני פיל וגם כולם חשבו
שזו הגינה הכי יפה ומושקעת בשכונה של הצעירים.
האמת שלפני כמה זמן פיטנגו התוודה אלי וסיפר לי שפעם באמת היה
מאושר בגינה. כולם היו מתפעלים ממנו והיו אומרים כמה שהוא יפה
וחמוד, עד שיום אחד חבר שלי עבר שם וזרק לגינה כמה זרעים
"מגניבים" כאלו. וכשהזרעים המגניבים הפכו לשתילים מגניבים כל
החברה היו באים ומסתכלים עליהם ומצחקקים ומתלחשים ובכלל לא שמו
לב אליו. הוא אומר שגם אני בשלב מסוים הפסקתי להתייחס אליו אבל
אני כמובן הכחשתי. אולי באמת בגלל זה פיטנגו הפסיק לצמוח, בגלל
הדיכאון שהוא נכנס אליו כשצמחו השתילים. אולי הוא הפסיק לצמוח
בגלל שהוא עישן יותר מידי, אולי בגלל זה הוא גם נכנס
לדיכאון...