קול הגלים המתנפצים אל החוף תמיד הרגיע אותה.
ועכשיו במיוחד משהו היה צריך להרגיע אותה.
השיחה ששמעה לא נתנה לה מנוח והיא לא ידעה מה לעשות.
הכעס שהיה בה רק גבר בכל רגע, בעיקר על כך שהסתירו ממנה את
העובדות.
חיפשה נקמה וכמה שחשבה לא מצאה דרך שנראתה לה נכונה.
חיפשה משהו שיעזור לה להחזיר את כבודה האבוד של בת דודתה.
בלי שאיש ידעה למה, נופר איבדה בת דודה שאליה היתה קשורה בכל
נימי נשמתה.
רק עכשיו, שלושה חודשים לאחר המוות, גילתה את הסיבה.
ואם לא היתה שומעת לגמרי במקרה את שיחת הרופאים בעת שהיתה בבית
חולים בביקורת שיגרתית, סביר להניח שעכשיו לא היתה רואה מולה
את הים, אלא את הטלוויזיה שבביתה.
השנאה שחשה אל המחלה הארורה הזאת שלקחה ממנה את בת דודתה לא
מהיום התחילה, אבל היום התחזקה.  
כל אחד שהתנדב באגודה למלחמה בסרטן הכיר את נופר ואת פעילותה
החשובה.
בסיוטים הכי נוראיים שלה לא תארה לעצמה שתאבד את האדם הכי חשוב
לה מהמחלה הזאת.
הדבר ששנאה יותר מכל היה כאשר אנשים ריחמו עליה בשל עברה הקשה
ובשיחה ששמעה היה שמץ של רחמים.
אבל היא חזקה, כך תמיד אמרו לה, וגם אם אין לה הורים ואין לה
משפחה היא תוכל להתמודד.
עם אחותה שחיה בניו יורק לא היה לה כל קשר.
כדי לצאת מידי חובה האחות באה להלויה ומייד לאחר ימי השבעה טסה
בחזרה לניו יורק, דבר שעורר את כעסה של נופר.
הוריה נפטרו כמעט בזה אחר זה כשנתיים לפני מותה של רוני, בת
דודתה.
הם נפטרו בשיבה טובה ולשמחתה של נופר הם לא סבלו הרבה.
מותם הותיר חלל שהיתה צריכה למלא כדי לשרוד, והאגודה היתה מקום
טוב.
היא התקיימה משיעורים פרטיים שהעבירה ויצירות אומנות שמכרה מעת
לעת בירידי אומנות.
המפנה הגדול של חייה בא כאשר בבדיקה שגרתית התגלה גידול שפיר
בשדה הימני.
הרבה תמיכה לא היתה לה, אלא רק מבנה בן השמונה עשרה שאותו
אימצה כשהיתה בת 23.
נופר השתדלה להסתיר ממנו את סבלה כדי שיחיה את חייו רגיל ככל
האפשר אך הוא, בחושיו החדים, הצליח לקלוט את סבלה של אמו
המאמצת ותמך בה ככל שניתן היה. לולא תמיכתו, כך ידעה, היתה
מתמוטטת כבר ברגע גילוי המחלה.
חודשים של מאבקים ארוכים שאותם לנצח תזכור, שיער שנשר מטיפולי
ההקרנוות שקיבלה, זריקות, הקאות, הגיעו לסיומם בחודש אפריל,
בדיוק כשלוש שנים לאחר מותה של רוני.
עכשיו, ידעה, מחכה לה שגרה של ביקורות, ומעקב רפואי צמוד, אך
הרגישה כאילו קיבלה את חייה במתנה
הרגשה שלא במהרה תשכח.