כאשר אדם מגיע לנקודה
בה כל מה שנותר לו
זה מבט אחד חטוף אל עברו .
ושם עומדת לה ילדה כפרט המשלים את כלל הזיכרון
והיא עומדת .עומדת ומביטה , מתגעגעת וליפעמים גם בוכה .
והאדם אשר לימד ילדה קטנה זו בדידות מהיא
חי הוא את חיי התענוגות
ושכח את אשר הותיר מאחור
והיום האדם עומד אל מול עצמו
משפלי מבט אל אדמת מקומו
וסובל הוא מבדידותו
שיצר הוא לעצמו.
ואותה ילדה קטנה מתגעגעת וליפעמים גם בוכה
משתדלת ליהיות חזקה ומרגישה חמלה כלפי האדם ,
וכואבת גם היא את בדידותו , וכואבת כאב שלא יצרה
כאשר האדם מתחבא תחתח אומללותו . |
