|
כאשר אדם מגיע לנקודה
בה כל מה שנותר לו
זה מבט אחד חטוף אל עברו .
ושם עומדת לה ילדה כפרט המשלים את כלל הזיכרון
והיא עומדת .עומדת ומביטה , מתגעגעת וליפעמים גם בוכה .
והאדם אשר לימד ילדה קטנה זו בדידות מהיא
חי הוא את חיי התענוגות
ושכח את אשר הותיר מאחור
והיום האדם עומד אל מול עצמו
משפלי מבט אל אדמת מקומו
וסובל הוא מבדידותו
שיצר הוא לעצמו.
ואותה ילדה קטנה מתגעגעת וליפעמים גם בוכה
משתדלת ליהיות חזקה ומרגישה חמלה כלפי האדם ,
וכואבת גם היא את בדידותו , וכואבת כאב שלא יצרה
כאשר האדם מתחבא תחתח אומללותו . |
|
|
א: שלום.
ב: שלום.
א: אתה יודע
שאנחנו בעצם לא
קיימים ואנחנו
רק חלק מסלוגן
מטופש.
ב: נכון.
א: וזה לא מפריע
לך?
ב: אם אני לא
קיים, למה שזה
יפריע לי?
א: נקודה טובה.
ב: ברור שזו
נקודה טובה.
אחרת לא היו
רושמים שאני
אומר אותה.
א: רגע, אתה
מרמז על כך שאני
מקבל את כל
המשפטים
המטומטים, ואתה
את כל
הטובים?!?!
ב: כן.
שמואל
איציקוביץ' יוצר
דיאלוגים
עמוקים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.