אני יושבת בחדר, על המיטה, עם שיער פזור, שומעת גאנז ומתה
מחום. חושבת על מה שאמא אמרה לי: "תאספי את השיער, לא חם
לך?!". האמת היא, שלא חם לי, ממש לא. אמא תמיד אומרת שיותר יפה
לי עם שיער אסוף, סבתא אומרת שאני צריכה לאסוף את השיער בשביל
שיראו את הפנים "היפות" שלי. השיער שלי ארוך ומלא והוא תמיד בא
על הפנים. אמא תמיד שואלת למה הוא על הפנים שלי או מה אני מנסה
"להסתיר". האמת היא שאין לי בעיה עם הפנים שלי, זה שאר הגוף
שצריך לכסות. בכל מקרה, בחזרה לסיפור-
אני חושבת על לאסוף את השיער, אבל אני נראית כל-כך יותר טוב
כשהוא פזור... אני יושבת בחדר ובליבי מחכה שמישהו יכנס ויגיד:
"רעות, את יפה בכל מצב!".
פתאום נגמר הדיסק ואני מתעוררת מהחלום בהקיץ שלי ואומרת לעצמי:
"רעות את ממש מפגרת, את יושבת ומחכה בזמן שאת יודעת שאף אחד לא
יכנס, ואפילו אם כן, אף אחד לא יגיד לך שאת יפה, כי את לא!".
אני קמה מהמיטה ומסתכלת במראה. אני משחקת קצת בשיער, מסתכלת על
העיניים שלי ועל האיפור השחור שמרוח על עיניי החומות, שבצורה
ממש מוזרה ומפחידה אפילו עושה אותי ליפה, ואומרת: "מי יראה
אותי בכלל?!, למה לא לאסוף?". אני מהרהרת בנושא לכמה דקות ואז
לוקחת גומיה ואוספת את השיער.

אולי זו ההרגשה הפנימית, של להיות יפה, לפחות כשאני לבד עם
עצמי, אבל נשאלת גם השאלה- "בשביל מי?".
אולי בשבילו, האדם היחיד שחושב שאני יפה, שאוהב אותי כל-כך
ושבחר דווקא אותי מכל השאר? אותו אחד שאני לא רוצה ולא אוהבת?
אולי בשביל זה שלא שם לב שאני קיימת?
אולי בשבילך?, זה שאכפת לו ממני ושאומר שאני יפה (למרות שאף
פעם לא ראה אותי), זה שאני כל-כך אוהבת, אבל לא מסוגלת לספר
לו?
או אולי... יכול להיות שאפילו בשבילי?