בדרך כלל אני מדבר איתך מהלב,
משוחח איתך על מה שקשה,
מתייעץ, בודק את דעתך...

בדרך כלל אני מדבר איתך מהלב,
מבקש, מתחנן.. לפעמים צועק.

אני יודע שאתה איתי,
ברגעים הקשים ביותר, אלה שלא הירגשתי אותך בהן
אתה הרמת אותי על שתי ידיך העדינות,
לקחתי דרך העמק הצחיח שהיה החיים שלי.

אבל הפעם אני חייב אחרת,
אני לא יכול לדבר איתך מהלב,
אני לא יכול לשמוע את התשובות שלך...
יש לי כל כך הרבה סליחות לבקש, כל כך הרבה דברים שעשיתי שאני
לא גאה בהם.
כל כך הרבה דברים עשיתי שאני מתבייש בהם,
עברתי שינויים, שינויים גדולים...
הפכתי להיות הרבה ממה שאני שונא,
ואני לא יודע איך להתחיל לבקש סליחה.
אולי בגלל שאני לא סולח לעצמי.

איך מכפרים ? מה עושים ?
אני לא מכיר שום דרך.
אז הפעם אני לא אדבר מהלב,
ואעשה את הדבר היחידי שאני יודע לעשות אני חושב.
ובפעם הראשונה בחיי השנה אני אצום בכיפור ...
אתה תסלח לי אלוהים ? אם אני אצום תסלח לי ?
כן, אתה תסלח לי, אתה אוהב את כולנו טובים או רעים ...

עכשיו נשארה רק שאלה אחת...

אני ? אני אסלח לי ?