השעה חצות בדיוק, או אולי בערך, למי יש זמן לשים לב שכל כל
הרבה דברים קורים.  רק אצלנו בשעה כזאת משאית הזבל נזכרת לעבור
ולהשאיר את הריח הנורא הזה שמגיע עד אפי למרות המרחק, כאילו
שלא מספיק לי כל הזבל שיש בתוכי.
רק אצלנו בשעה הזאת אני צריכה לשמוע שירים של בריטני וחבריה
בפול ווליום, זה מגיע מאיזה בית לא כל כך צמוד אלינו, אבל אני
בכל זאת שומעת את זה, כאילו שלא מספיק לי העצב שנמצא בתוכי.
רק אצלנו עכשיו, אני שומעת שיחות מוזרות,צעקות של הורים, או
שאולי רק בגלל החושך זה נשמע לי דבר כל כך מדאיג.
דווקא עכשיו ורק אצלי זה יכול לקרות, הדיסקמן התקלקל דווקא
כשאני כל כך צריכה לשמוע משהו עצוב ומדכא שיכניס בי קצת שמחה,
שמחה עצובה, בדיוק כמו שאני אוהבת.
ועכשיו אני חושבת לרגע על מחר ומחייכת, או אולי בעצם בוכה, אני
מדמיינת את עצמי סובלת אבל אני מעודדת כי זה כלום לעומת הסבל
שהיה. רק אני יכולה להיות כזאת טיפשה, לחשוב על מחר כשעכשיו
האקדח מכוון לראשי ואני כבר יודעת שמחר לא יבוא, לפחות לא
בשבילי.