מחליקה על גלגיליות בחולות. שיערך מתבדר ברוח הקלה, עינייך
פתוחות לרווחה ובולעות את כל המידע החדש שאת מקבלת מהסביבה
בתחילתו של סתיו. תשרי חדש נפרש בפניך, תחילתה של שנה חדשה
וטובה. את - שלא ידעת מעולם עוד צער, החלקת בשלווה.
החזקת את ידו של אביך בחוזקה. ידעת - כי אילו תעזבי אותו תפלי
ותפצעי את ברכיך. הוא היה בטוח בצעדיו, מחזיק אותך בידיו החמות
והגדולות. צלצול פלאפון. הוא מרפה את ידך, נעצר כדי שלא תפלי,
ומוציא את המכשיר הקטן מכיסו. לא שמעתי מה אמר לאותו אדם בעברו
השני של הקו, מלבד: "היא מחליקה בגלגיליות".

ריחו של הסתיו כבר היה מורגש באוויר, ומשבי רוח קרירים היכו
בפני לאורך הליכתי הנמרצת. באותו היום, אז כשראיתי אותך,
נתמלאתי ברגשות מכבידים ועצובים אשר מנעו ממני להמשיך ללכת.
רגלי נעשו כבדות פתאום, ודמעות חנקו את גרוני. אינני יודעת
מדוע הרגשתי כך אבל תמונתך לא נשכחת מראשי.

כל אדם שהיכרתי אי פעם חקוק בזכרוני על ידי תמונה אחת. כשאני
רוצה להיזכר בו התמונה מופיעה בפינה העליונה של המסך מול עיני
ואני שבה וחווה את הרגע שינית. ישנם אנשים, שתמונותיהם כבר
מזמן דהו. לא ששכחתי אותם, או שהיפסקתי להביט בהם. פשוט המחשבה
עליהם גורמת לי לתחושה מיוחדת אשר חשתי בקרבתם ולא לתמונה
מסויימת ויחידה. אני תוהה איך ניתן להגדיר את ההרגשה שהציפה
אותי כשראיתי אותך - זו היתה מן תקווה עמומה כאילו מישהו הכניס
אותה לכד גדול מלא בעצב. לרגע, מראה עיני השתנה מצבעוני לשחור
לבן מלוכלך ומקוטע, והזכרונות החלו להציף אותי בריח נפטלין
ומרכף כביסה.
עכשיו הימים הנוראים. אני לא מזדהה איתם באופן הדתי, אבל הם
אכן נוראים בשבילי. הם מסמלים כל כך הרבה דברים רעים עבורי, עד
כי אינני יכולה לומר בוודאות מה מהם הזכרת לי.

בדמיוני, אני רואה אותך מחליקה בחופשיות בשדות מוריקים, בין
שורות ארוכות של פרחי כלניות. כבר למדת להחליק מזמן, ואת
מרגישה בטוחה על הגלגליות כמו על קרקע מוצקה.
את זוכרת במעורפל את היום ההוא עם הגלגיליות. לא כי זה היה יום
גורלי או שונה במיוחד, וזה גם היה כל כך מזמן - המון השתנה
מאז.

רק בגלל שנפלת ושרטת את הברך.

ומאז יש לך צלקת.