למחרת הייתה לי יום הולדת, יום הולדת 14. מלאו לי 14 שנים, מי
היה מאמין? אני מרוב דיכאונות וחרמים עצמאים לא ציפיתי לחיות
עד כה. אני ילדה דכאונית ביותר, מוצפת במחשבות על מוות, מתכננת
את הלוויה, אך לדיכאון שלי לא היה בסיס, בכיתי על אוויר
ולפעמים שאני חושבת על זה היום, אפשר לומר שאני הבאתי את זה על
עצמי, שרציתי כל כך סיבה לבכות שהביאו לי המון, שנתנו לי
לבחור.
יש לי חבר, אנחנו כבר ביחד שנתיים. אני אוהבת אותו, מחשיבה
אותו כאהבה ראשונה, אהבה שתישאר לנצח. אך משהו הרס. בגיל 14
חשבתי, חשבתי שנכנסתי להריון. בכיתי הייתי עצובה, כלפי חוץ
שאלתי למה זה מגיע לי? אך אי שם בתוכי אמרתי שסוף סוף יש לי
משהו לבכות עליו, בסיס לדכאונות שלי. אמא שלי עודדה אותי, אני
אהבתי אותה הכי שיש בעולם הזה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי,
החברה שאף פעם לא הייתה. אמרנו הכל אחת לשניה, לפחות חשבתי כך,
אמי הייתה חולת סרטן. היא לא הייתה מצליחה הרבה זמן, והיא ידעה
את זה. כשבאתי אליה, לבכות וליילל היא ליטפה אותי, ברכות. אני
זוכרת בדיוק את רכות ידיה, אני זוכרת בדיוק את ריח שיערה, אני
זוכרת בדיוק מה היא לבשה ואני זוכרת בדיוק איך הרגשתי. עכשיו
כל פעם שאני יושבת, בחושך עצובה קצת חושבת לכמה רגעים ונזכרת.
אני זוכרת בדיוק את רכות ידיה, אני זוכרת בדיוק את ריח שיערה,
אני זוכרת בדיוק מה היא לבשה ואני זוכרת בדיוק איך הרגשתי. אז
אני מזילה דמעה, מחזיקה את התמונה ומצמידה אותה חזק ללב, איפה
שתמיד יהיה לה מקום. אמי לחשה לי באוזן, שאני לא אדאג שהכל
יהיה בסדר, שכל פעם שאני אצטרך אותה, היא תהיה שם בשבילי. אחרי
כשבועיים אמי נפטרה, הסרטן השתלט עליה. בהתחלה כעסתי. כששמעתי
על מותה-לא הזלתי דמעה, לא השמעתי קול ולא זזתי סנטימטר פשוט
עמדתי שם הסתכלתי על אותה נקודה, עמדתי באותה פוזה, אך נשימות
לא היו אותן נשימות. לאחר דקה נפלתי על רגליי וידיי נפלו
לצדדים הדבר הבא שאני זוכרת זה שקמתי על מיטה לבנה, היו לי שתי
אפשרויות: לחשוב שזה היה סיוט ולהמשיך, או מההתחלה להבין שזה
אמיתי ואני לא אקבל את אמי. אני כמובן העדפתי לחשוב שהכל זה רק
סיוט גדול, סירבתי להאמין שזה באמת קרה. מתוך אינסטינקט קראתי
לאמי, צעקתי לה שתבוא כל כך רציתי לראותה להחזיק אותה, לחבק
אותה חזק. צעקתי וצעקתי אך אף אחד לא ענה, אף אחד לא בא.
צעקתי, צעקתי והזלתי דמעה ועוד אחת לפני שהבנתי מה קורה בכיתי,
בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. בכיתי המון, בכיתי מנשמה,
בכיתי מהלב. אחרי שנגמרו הדמעות, בא הבזק של כאב, תשוקה להחזיק
אותה, לשמוע את קולה, רק לראות אותה. אם היו באים אליי בחיים
כיום, הייתי מבקשת אפשרות, הזדמנות לומר לה שלום, שלום כמו
שצריך, עם כל הטקס, מה שאף פעם לא קיבלתי. עבר יום, עברו
יומיים, שבוע, חודש, חודשיים, שנה. אני בת 15 כאובה, עם אב אח
ואחות. בלימודים אני בסדר, בסדר גמור אפילו. וחברים? מה איתם?
היה לי ידיד אחד, הידיד הזה היה הבנאדם היחיד שהסכים להתקרב
אליי, היחיד שאיכשהו ניסה להבין אותי.
יום שישי אחד אחותי הגדולה ואני רצינו גלידה, ירדנו לרחוב
וחיפשנו קיוסק. לא מצאנו קיוסק אך מצאנו משהו יותר
טוב-גלידריה. היא נכנסה ואני איתה, כשהבחנתי באדם אמרתי לאחותי
שאחזור כבר לבד. יצאתי אמרתי שלום בחיבוק, אחזנו ידיים התחלנו
להתקדם הגענו לסביבה די ריקה מאנשים, חשוכה.
אז הבחנתי בידו חונקת את ידי, לא נותן לי לזוז. מנסה להתרחק
לדחות. לפניי שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמנו בסמטה חשוכה,
ריקה לגמרי מאנשים. הרחוב ליד.. שממה. מסתכלת על עיניו, עולם
שלם יש שם, עולם שטני. רוצה לצעוק, אך איני עושה זאת. זרק אותי
על הקרקע, אני משתטחת עיניים מלאות דמעות, אך אף דמעה לא זלגה,
כולן נשארו בפנים עמוק בלב. בראש שלי רצות מחשבות, מרוב מחשבות
איני רואה מציאות. הוא שם, עם תוכנית בראש, הכל מתוכנן מאל"ף
עד ת"ף כל מה שהיה חסר זה קורבן, אני.
בסוף, עם חיוך על הפנים, מרים אותו מהקרקע, נשק אותי על המצח
ואומר בלבו שהכך הלך לפי התוכנית
ואני? אני לא הזלתי דמעה, לא השמעתי קול ולא זזתי סנטימטר פשוט
עמדתי באותה פוזה מסתכלת על אותה נקודה אך הנשימות לא אותן
נשימות.
עולמי התמוטט בשנית, אני על הקרשים, ושאתה על הקרשים אין יותר
גרוע. אתה מרגיש שליבך נגנב, או ברח. אני הרגשתי שאני הוצאתי
אותו, עקרתי אותו ממקומו וזרקתי אותו רחוק.
שבוע לפני יום הולדת 16 הצלחתי להתגבר איכשהו, להסתגל לחיים.






שבוע אחרי יום הולדת 16 אחותי חלתה. חודש אחרי יום הולדת 16
אחותי נפטרה.
אני על הסף, הסף בין חיים ומוות להכנע או להמשיך ללחום,
להתגבר. אני על הסף בין התמוטטות, על הצוק הגבוהה, החלטה של
לקפוץ או לצעוד צעד אחורה, אני על הסף, מלחמה של רגשות.


היום אני בת 20, צעירה שעברה חיים שלמים, רוצה להכנע נשברה כל
כך הרבה פעמים התחזקה.
מצאתי אהבה? או שמא זו אשלייה? אכזבה? שאני צריכה להרים ידיים?
מנסה להבין ומצליחה רק קצת.
יודעת כלום אך הרבה יותר ממה שאני חושבת. נותנת הזדמנות אך
הפחד כובש. מדוע?


האם אני אוהבת את עצמי עד כדי כך?