להתיישב באמצע הכביש ופשוט לחכות שמכונית תעבור, מתפללת שתדרוס
אותך. אבל את יודעת שבחיים שלך כמו בחיים שלך, כלום לא קורה
לפי איך שאת רוצה, ולא לפי התכנונים שלך. ובמזל שלך כמו במזל
שלך את  בחרת יום גרוע לנסות להידרס. ביום כיפור לא עוברות כאן
מכוניות, פשוט לא עוברות.  גם ביום כיפור אין לאנשים יומולדת.
ובחיים שלי כמו בחיים שלי, יצא לי יומולדת ביום כיפור.
אולי זה היה צחוק הגורל של אלוהים,אם אפשר להגיד אלוהים וגורל
באותו המשפט, בגלל השנה האחרונה הזו שדי התחלתי לחפף במסורת
במנהגים ובכל מה שגדלתי עליו. אני לא מצפה לכלום, בדרך כלל.
ימי הולדת היו עניין משפחתי תמיד, די שגרתי. החברים תמיד אכזבו
ובסביבות גיל הבת צווה הפסקתי לצפות. בכלל, לצפות מאנשים זה
משהו שאני לא נוהגת לעשות. עושה את הכל בעצמי. כי תמיד איכשהו
האכזבות קשות מנשוא.

אנשים עוברים ומסתכלים, אבל זה יום כיפור, מי כבר יעיר לי, למי
יש כוח ולמי באמת איכפת מאחרים. זה איזה משהו שאסור לעשות?
לשבת באמצע הכביש ככה? אני באמת רוצה להבין. כמה נערים ממוצא
מזרחי עוברים לידי, על המדרכה ומרימים אבנים.  וקשה כל כך
להבין איך ביום כזה הם הולכים וזורקים אבנים על מכוניות. רוצה
להגיד להם משהו, לדבר. אבל שותקת. "היי, מוזרה, עופי מהכביש.
עוד ידרוס אותך איזה ערבי". אחד מהם צועק לעברי, אני מתעלמת.
והם משיכים ללכת צוחקים ושמים אחד לשני רגליים, חלק מהדפוס
שהורגלנו אליו כבר. אף פעם לא יצא לי לשבת באמצע הכביש, ככה
במרחק שווה משתי המדרכות. לתת לכל אחת את אותו היחס, למרות שהן
כל כך שונות. אף פעם לא הבנתי למה מדרכה אחת יותר צרה מהשניה,
ובאחת לא שותלים עצים והפנסים רק מצד אחד. מעין הפליית מדרכות
שכזו. כאילו שהבודדים נועדו ללכת בצל מדרכות הפסים הצרות,
וזוגות האוהבים והחבורות הולכים במדרכות הרחבות המלבלבות
מפרחי- העצים ששתולים שם. זה השעמום שמתחיל לדבר מתוכי, או
אולי סתם הסקרנות וההדבקות לפרטים הקטנים.

רעש של אמבולנס מהרחוב הראשי. מתחילה להסס, אם לקום או לא לקום
מהכביש. הצום הזה עייף אותי
כבר עדיף להישאר לשבת. נזכרת בשכן שלנו , כשעוד גרנו בנווה
אילן שהתעקש לצום ומת. ואיך שאבא שלי הרגיש אשם שלא יכל להסיע
אותו לבית החולים והאמבולנס לא הגיע בזמן. אולי הוא נתקל בילדת
יומולדת שנשכבה שם על הכביש, כי בא לה למות ביומולדת שלה. השמש
כבר התחילה למות בעצמה. שקיעה ביום כיפור. ופתאום שמתי לב שכל
שנה ביום כיפור השמיים באותו הצבע. כאילו אלוהים צובע את
השמיים ליום אחד, ובכלל יכול להיות שזו רק העונה, אבל תמיד
אהבתי להאמין שזה לא מקרי הדברים כאלו, זה גרם לי להרגיש
מיוחדת. כל האנשים התחילו לחזור מבית הכנסת, והצטערתי קצת שכל
החברים שלי ביחד ורק אני לבד. מעניין אם הם חושבים עלי עכשיו
ועל היומולדת שלי והכל. חושבת לעצמי- "מתה ביום כיפור" זו
כותרת די יפה לעיתון. אבל על מי אני עובדת , אפילו לעיתון
השכונתי אני לא אגיע. איך שנאתי את הרגעים האלו של הרחמים
העצמיים. ואם כבר רחמים, גם לא ביקשתי את הסליחות שלי השנה.  


כבר נמאס לי לחכות, באמת. וחשבתי מספיק- זו אני. מיכל. תמיד
מתכננת דברים, תמיד מתאמצת, תמיד רוצה ומקווה. ותמיד לחינם. כי
הרי בסוף כלום לא קורה- אכזבות.  אז שום מכונית לא תעבור פה
היום? יושבת שעה ומחכה. באמצע הכביש. מתייאשת וקמה . אולי מחר
נמות אי אפשר לדעת. או שאולי סוף סוף אתחיל לחיות. ועל מי אני
עובדת , כי בחיים שלי כמו בחיים שלי...