כמו חצים שלוחים, היא ירתה מילים בלבי. היא לא ידעה עד כמה
הכאיבה לי. לבי דימם עד מוות, עד שברונם המוחלט של רגשות
וערכים, וכל מילה שהוסיפה, כאילו ירתה עוד חץ מלובן באזור רך
בלב קשה. שום תרופה שבעולם לא תוכל לרפא את הפצע השותת הזה. רק
הזמן יוכל לעזור לי, לחבוש את פצעי וקבור בתוכו את השנאה
המתגברת והכאב החד. הרגשתי כאב בלתי ניתן לתיאור שהלך והתפשט
בתוך גופי. ניסיתי להתכנס, להתרכז בדבר אחר, אבל זה רק עשה עוד
נזק. לבסוף קמתי וברחתי. רצתי הכי מהר שיכלתי כדי לברוח מהאימה
או מהאמת. כשהכל כבר היה מאחורי, הסתכלתי קדימה וראיתי את האש
המלחכת את השמיים ואת החושך הזורם במורד הרחוב. הכאב לא פסק,
אלא אפילו התעצם. נזכרתי בפרצופה הקר והיבש ואיך שהסתכלה בי
בעיניים קפואות. רציתי לשכוח את האימה, אבל מבטה הצורב התגנב
אלי דווקא עכשיו, ברגע הקשה מכל. טיפסתי מעלה ומעלה כשקולה
מהדהד באוזניי. רציתי להרחיק אותה מעליי בכל מחיר. רציתי שקט
בתוך ראשי. הגעתי לגג והרגשתי את משב רוח הלילה עובר דרכי.
יכלתי לשמוע את צחוקה מתגלגל בכל חלל ראשי. לא רציתי לשמוע
כלום יותר. רציתי להשתיק את הקול. קפצתי אל עבר הרחוב ויכלתי
לשמוע את קולה מתגבר. ראיתי את המדרכה מתקרבת אלי וקולה גבר
וגבר וגבר עד שנהפך לצרחה איומה שהחרישה את אוזניי ופילחה את
לבי כסכין חד.
פתאום הכל נדם וכל מה שיכלתי לשמוע היה את לבי פועם את פעימתו
האחרונה. |