הגבר האחרון עלי אדמות ישב בדירתו החמימה והנוחה. הוא סיים
בדיוק לקרוא את המכתב האחרון מבין אלפי מכתבי האהבה שנשלחו
אליו מדי יום. זה היה בידורו היחיד.
הוא התיישב מול שולחן העבודה שלו, לקח דף לבן ונוצה והחל
לכתוב. הוא המשיך לכתוב עד שירד הלילה. הוא שם את המכתב מתחת
לכר ונכנס למיטתו. הוא לא הצליח להירדם, הוא רק חשב על מה
שיקרה למחרת.
הוא נרדם. בחלומו ראה יער ירוק ומלבלב. העצים ביער נראו כל כך
חיים ונפלאים, ואז החלו למות אחד אחד כשהם משאירים אחריהם אדמה
חרוכה ומתה. הוא התעורר כשגופו שטוף זיעה קרה והבחין כי כבר
עלה הבוקר.
הוא התלבש, הוציא את המכתב מתחת לכר ושם אותו בכיס מעילו. הוא
הסתכל במראה, ונדמה היה לו כי מלאך המוות משתקף מולו. הוא יישר
את עניבתו ויצא מן הבית אל עבר הים.
הוא הגיע אל צוק המשקיף אל הים והביט סביב היטב. הוא לקח נשימה
עמוקה אל ריאותיו ועצם את עיניו. העצים חזרו להטריד את מחשבתו.
הוא נעמד בקצה הצוק והביט למטה. המרחק לסלעים שלמטה היה עצום.
הוא לקח עוד נשימה עמוקה וצעד צעד קדימה.
רק בשניה האחרונה לפני שגופו נחבט בסלעים, עצם את עיניו ודמעה
נוצצת זלגה על לחיו.