את מסתכלת בתמונה שלו ויודעת שיש בה משהו מוזר. זאת התמונה
האחרונה שצילמת אותו, והרי הוא שנא להצטלם. את מרגישה מבט קשה
נעוץ לך בגב, וההגיון אומר לך שזאת רוח רפאים שאת יצרת, שזה רק
הדמיון שלך. אבל הלב שלך אומר לך שזה הוא. שהמבט העצוב, מוזר,
מפוחד ומתחנן הזה שיש לו על הפנים בתמונה הזאת יישאר לו לנצח.
זה המבט שעכשיו תקוע לך עמוק בגב ולא מוכן להרפות. זה המבט שאת
כפית עליו לקראת סוף הדרך.
התמונה נכנסת לאט לאט לתוך המגירה ואת מקווה שהיא תישאר כלוא
שם לנצח.
במטבח יש ריח טרי של קפה, ריח של משהו חדש. זה לא מצחיק אבל
בדיוק חשבת שהריח שלו עכשיו זה בטוח לא הריח הזה, כי הוא כבר
די ישן בתוך האדמה. בדיחה שחורה ומגעילה. בדיוק כמו הקפה
שהכנת. יותר מדי חזק. הכנסת בו יותר מדי רגש. יותר מדי אהבה
אליו.
את מביטה בגבשושים של הקפה כשהם צפים אצלך בכוס, אצלך בראש.
ומחכה לרגע שיהיה לך אומץ לשפוך אותם לכיור, ולהיפטר מכל רגשות
האשמה שהיו, שיש, ושיהיו לך. תמיד.
הברז נפתח, המים יוצאים, והברז נסגר. בדיוק כמו המגירה של
התמונות שלו. בדיוק כמו המגירה ללב שלך. המגירה היחידה בנשמתך
שתישאר סגורה לנצח. במנעול חזק שאף-אחד לא יוכל לפתוח.
נשמעת דפיקה בדלת, מאז היום ששני חיילים נכנסו בדלת, הורידו את
הכובע והסתכלו עלייך בעיניים שמבקשות סליחה למרות שהם לא עשו
כלום, קצת קשה לך לפתוח דלתות לאנשים, במיוחד מגירות, כאלה
שנמצאות לך בלב.
כמה זה מפתיעה אבל זה הוא, הולגרמה ברורה של דמותו, מסתכלת לך
ישר לתוך העיניים.
הדמעות מתחילות לזלוג, אחת אחרי השניה, כאילו הן במרוץ נגד
הזמן ויש להן מכסה שהן צריכות למלאה. ואז הן נשפכות ברצף אדיר,
אם הוא הייה חי הוא הייה אומר לך בצחוק "יופי מותק, את עוזרת
לכנרת", אבל הוא לא, וכל מה שהוא עושה זה להסתכל עלייך בעיניים
קפואות, עיניים של מת.
את מחבקת אותו חזק, חותכת, שורטת, ומכאיבה. אבל הוא, לא
מרגיש.
הוא נגרר אחרייך לתוך הדירה, את מחזיקה לו את היד ולוקחת אותו
לחדר השינה, למקום שלכם.
את מושיבה אותו על המיטה שלכם והוא מביט ישר, ישר לתוך הקיר.
בלי הבעה מסוימת על הפנים.
איך את רוצה שהוא יקום ויחבק אותך חזרה. ייתן לך נשיקה על הלחי
בכל הכוח. יאהב אותך שוב.
את משכיבה אותו על המיטה. חולצת לו את הנעליים ומחסה אותו
בשמיכה. מקווה שהוא יגיד תודה. אבל הוא לא מוציא אף מילה.
עכשיו הוא מביט רק לתקרה, מבט עצוב כזה. בדיוק כמו שיש לו על
התמונה.
את זוחלת פנימה, כדי לשכב לישון יחד איתו. אתם מחוסים באותה
השמיכה ואת מחבקת אותו תחתיה, מקווה ומתפללת לעצמך שהוא מרגיש
את האהבה שלך אי שם בפנים, אי שם בתוך הלב המת שלו, זה שאת
מקווה בכל הכוח שפועם עכשיו במלוא המרץ.
קרניים של בוקר חודרת לתוך הבועה שלך ושלו, מנסות לנפץ אותה
אבל לא מצליחות.
את קמה בשקט והולכת לשירותים, אחרי הכל גם את בן-אדם. כשאת
חוזרת למיטה הוא כבר לבוש ומאורגן, יושב על הצד של המיטה מחכה
למשהו, או מישהי. את ניגשת אליו בשקט, הולכת על קצות האצבעות,
כאילו מנסה לא להעיר אותו. הוא מתרומם בדיוק כשאת נכנסת לשדה
הראייה שלו ומחכה שתובילי אותו לכיוון הדלת. רגע לפני שהוא
יוצא ואת נפרדת ממנו לשלום, למרות שאת לא יודעת מתי תראי אותו
שוב הוא מסתובב אלייך ומביט בך בעיניים בוהקות. הוא ניגש אלייך
מהר, משאיר מאחור את ההליכה המכנית הקודמת ומחבק אותך בכל
הכוח. חותך, שורט ומכאיב. אבל את לא מרגישה כלום. את לא הולכת
להפריע לו עכשיו בגלל משהו קטן כמו זה. בשניה האחרונה של
החיבוק את מרגישה דמעה זולגת לך על הכתף, מרטיבה את החולצה
שלך, חודרת כל-כך עמוק עד שגם לבך טובע.
הוא מסתובב ללכת. רגע לפני שהוא נעלם מחייך שוב את יכולה לשמוע
"מצטער" חלוש יוצא לו דרך הלב ומגיעה לאוזנייך כצעקה.
את ניגשת לסלון ופותחת מגירה מוציאה תמונה וסוגרת את המגירה
שוב.
את מסתכלת בתמונה שלו ויודעת שיש משהו מוזר, משהו בתמונה
השתנה, על פניו יש הבעה של שמחה משונה, כזאת של אהבה. הקומקום
מצפצף ואת ניגשת למטבח. יום חדש הגיעה.