[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילך גור
/
המופע

"ישנונית קטנטנה, עורי קומי.
צריך לרחוץ ולסרק את פיונה שכחת?"
פקחתי את עיני מתבוננת בפניו המחייכות של אבי, מנסה להבין על
מה הוא מדבר.
"מה, זה היום?"
שאלתי בבהלה ברגע שנזכרתי בתחרות כלבים שעורכים היום במגרש
המשחקים. תוך התעוררות איטית שמעתי את אימא שואגת מהמטבח,
שיהיה מופע להטוטנות של כלבים ואפילו מצלמות טלוויזיה. קמתי
מהמיטה והלכתי אל פיונה שהשתובבה לה בגינה.
"פיונה, בואי פרעושית קטנה צריך לעשות מקלחת ולהסתרק, אין זמן
למשחקים, בואי קוצי"
פיונה רצה לקראתי, מקשקשת בזנבה, לא ממש מבינה מה ההמולה
סביבה. אימא הביאה לידיי את הסרט לצוואר שהיא הכינה, אבא חיבר
אותו לקולר הצבעוני שקנינו לקראת התחרות.
אני מתבוננת בכלבת האשפתות שלי, חושבת לעצמי שזה די מגוחך שאני
מביאה את העכברה הקטנה לתחרות יופי, אבל פיונה היא הכלבה
האהובה עליי, ובעיני היא יפה, הכי יפה בעולם.
לפיונה יש גינונים של נסיכה בריטית, היא אף פעם לא מישירה מבט
אל מישהו חדש ולא כי היא מתביישת, פשוט כי לא נאה לה חברתו של
אותו זר. היא גם לא אוכלת בכלי שלא נרחץ, ולא שותה מים שעומדים
יותר מיממה בקערה. היא ישנה רק על המיטה שלי, רצוי על הכר עצמו
כי הוא הכי רך, ולא נוגעת באוכל אלא אם הוא בושל באותו היום
במיוחד בשבילה.
בהתחלה קראנו לה פיפי, כי היא לא הפסיקה להשתין בכל פינה.
אחרי שהיא גדלה וגיליתי שיש לה גינונים של נסיכה אמיתית,
החלפתי לה את השם ל - 'פיונה' עם פ' רפה.

מגרש המשחקים נראה עמוס בעשרות כלבים שנקשרו לעמודים קטנים.
מרחוק קלטתי את ענת רצה לקראתי, שואגת תוך התנשפויות לא
סדירות,
"את לא מאמינה, ראיתי את דליק והוא נתן לי ללטף את טוליפ, יו
איזו התרגשות. ואת יודעת הוא בכלל לא דומה ללאסי, אני לא מבינה
איך אנשים יכולים לטעות ולחשוב שהוא לאסי"
אני מחייכת אל ענת, מנסה להבין מה אני עושה עם פיונה ואיך אני
מקבלת עמוד לקשירה.
"יסמוני",  אני שומעת את אימא שלי קוראת לי, אני מנסה לאתר
אותה בתוך ההמון. קריאות מביכות של  "יייוההווו"  כמו שרק אימא
שלי יכולה להוציא, מבהירות לי שהיא תפסה מקום בתור של ההרשמה.
אני משאירה את פיונה בידי ענת והולכת להירשם.
אחרי דקות ארוכות של המתנה קיבלתי מספר ותעודת השתתפות, לולאה
לקשירה ואפילו קערה למים. ענת רצה למלא את הקערה, אני בינתיים
ניסיתי לקשור את פיונה.
"אוי את לא מאמינה את מי ראיתי ליד הברזייה",
אני שומעת את ענת נושפת לעברי תוך כדי שפיכת המים מהקערה,
שהיא נשלחה למלא.
"מי?"  
שאלתי כשאני מנסה להבין איך משחילים את הלולאה לעמוד ולקולר
במקביל.
"את דני וכל החבורה, אני אומרת לך הם מתכננים משהו, אני כבר
קולטת אותם".

דני, איילון  ודורון, הם חבורת המאפיונרים של השכבה. האמת היא
שבשכבת הגיל שלנו זה רק אנחנו, ובגלל שהם שלושה והבנות הן רק
ענת ואני, הם מנצלים כל הזדמנות להציק ולעצבן אותנו.

אחרי מאבק ארוך הצלחתי להשחיל את הלולאה, פיונה לא ממש מתייחסת
להמולה שיש סביבה ובחוסר עניין מופגן נשכבת לה תחת הצל של עץ
האלון.
"נו בואי, את חייבת לראות איזה כלבים יפים יש כאן, נו את
באה?"
ענת בהתלהבות של ילדה בפעוטון, סחבה אותי לסיור ברחבי מגרש
המשחקים. מדי פעם שלחתי מבט דואג לפיונה, לראות שדני וחבורתו
לא מתקרבים לסביבותיה. בפעם האחרונה, שהשארתי אותה קשורה ליד
המגרש בזמן ששיחקתי עם הגדולים כדורסל, הם שמו לה צבע מאכל
ותולעי משי בקערת המים. מאז נשבעתי שאני לא קושרת אותה יותר.
אבל היום אין ברירה, אני חייבת. יש יותר מדי אנשים וכלבים,
ופיונה כאמור, היא לא הכלבה הכי נחמדה שיש. לא צריך הרבה כדי
לגרום לה לטעום את היד שמציקה לה.

מופע הלוליינות החל, כל הילדים הצטופפו סביב הגדר שהקימו מסביב
למגרש הכדורסל. תוך כדי קפיצות של כלבים לתוך חישוקים בוערים,
ראיתי את אימא שלי נשענת על עמוד חשמל מתבוננת לרצפה כאילו
איבדה משהו. אני מסתכלת עליה במשך דקות ארוכות מנסה להבין מה
כבר אבד לה ברצפה, שהיא תקועה עליה במקום על מופע הלוליינות
שהיא הייתה כל-כך נלהבת לגביו. אני מתחילה לחשוד שלא אבד לה
כלום למעט דעתה. היא החלה מתכופפת לכיוון הרצפה בצורה כזו שלא
היה לי ספק שהנה היא הולכת לאבד את ההכרה שוב. אני שונאת כשזה
קורה לה במקומות ציבוריים.
"אני הולכת לאימא שלי, נראה לי שיש לה נפילת סוכר",
ענת לא ממש התרגשה, וגם לא כל-כך עניינו אותה בעיות הסוכר של
אימא שלי. כשסיימתי לעקוף את המגרש הבחנתי בהתקהלות סביב
העמוד, שעליו אימא שלי נשענה. כשהתקרבתי ראיתי את דני וחבורתו
עומדים וצוחקים בקולי קולות, את צוות הצילום מפלס דרכו בתוך
ההמולה הקטנה, שהתגודדה סביבה ואת אימא שלי שרועה על הרצפה,
רגליה מורמות כלפי מעלה כשהחצאית המתנפנפת חושפת את תחתוניה.
והתחתונים האלה הם לא חוויה כזו מרנינה, ללא קשר לכך שאלו היו
התחתונים של אימא שלי.
למשך כמה שניות תהיתי אם כדאי לי לברוח כל עוד נפשי בי ולקבור
את הבושה עמוק בתוך קופסת הזיכרונות המביכים שלי מההתעלפויות
החוזרות ונשנות שלה, או שפשוט ארוץ להסתיר את מבושיה ובושתי
מפני כולם.  
הסטירות שאיזה אידיוט אחד החל לתת לה כדי שתתעורר גרמו לי
לשעוט קדימה ולהתחיל לצרוח עליו, שיניח לרגליה ושיפסיק להרביץ
לה כי הדבר היחיד שיעיר אותה עכשיו זו מנה הגונה של סוכר. אותו
חובש של מד"א נבהל והרים את ידו בכדי להדוף אותי לאחור, הבהלה
כנראה גרמה לו להשתמש בהרבה כוח כי תוך כדי הרמת היד הוא הצליח
לשלוף את הפרוטזה, שהייתה מחוברת לה לרגל שמאל. זו שנכרתה
ממזמן, הרבה לפני שנולדתי למען האמת.  
את הפרוטזה חטפתי בראש מה שגרם לי להלם של כמה דקות.
כשהתעוררתי מצאתי לצדי את החובש. המסכן כנראה התעלף מהמחשבה
שהוא כרת למישהי רגל בטעות.
כשקמתי לכיוון של אימא שלי שמתי לב, שצלם הטלוויזיה תיעד
בשידור חי את כל התקרית. את הבושה קברתי עמוק בלב, את הפרוטזה
החבאתי מתחת לחצאית ומענת ביקשתי, שתרוץ להביא מאחד הבתים
הסמוכים כוס קפה קר עם הרבה סוכר.

קול בס נעים ומגונן נשמע מאחורי,  
"שבלולית השדה, בואי חמודה, תעזרי לי להושיב אותה וניתן לה
לשתות את הגלוקוז"
מישהו קרא לאבא שלי שהתגלגל לו על כיסא הגלגלים עם שקית
אינפוזיה בידו. אחזתי באימי שמלמלה שירי יום הולדת להנאתה,
ודחפתי לה לפה את צינור האינפוזיה.
אחרי דקות ארוכות, ארוכות מדי, אימא חזרה למצב של שפיות מחייכת
במבוכה,
"שוב רקדתי סמבה עם המלאכים, הא?!"

הדמעות החלו לחנוק את גרוני. חשבתי לעצמי, שהיו לי מספיק בושות
ליום אחד ואולי כדאי שאת הדמעות אני אדחה לאחר-כך. ליוויתי את
הוריי לאוטו, עזרתי לאבא לקפל את כיסא הגלגלים לתוך המושב
האחורי.
אבא שלי שאל בחינניות ששמורה רק לו,
"פרח היסמין, את באה איתנו?"
"אני צריכה לשחרר את פיונה", עניתי, "אני אבוא יותר מאוחר".
חציתי את מגרש המשחקים מתעלמת באלגנטיות מכל מבטי הרחמים,
שננעצו בי בגב. שחררתי את פיונה מהלולאה וצעדנו לנו אל המערה
שהגשם חפר בגבעות. פיונה, שפרוותה רגילה לספוג את הדמעות שלי,
התיישבה לצדי, מלקקת לי את היד כאילו אומרת לי,
יום אחד.
את תראי.
יום אחד זה יצחיק אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה פיטמות
מזדקרות מקור?

שלי לא. זה
נורמלי?




שאלה מתוך מדור
בנים בנות


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/9/02 10:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך גור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה