לראות את הזוועה יומיום.
אדם צועק ואט אט הקול נחלש,התנועה כבדה,הנימה מפוחדת והמבט
מושפל, "רק שלא יסתכלו עליי" הוא בטח אומר לעצמו.
הולכים ללא מטרה,בוהים בשיעמום במחוגי השעון ומצפים לרדת
החשיכה.
המיטה קטנה צרה ורועשת.
האיש לידי נאנח,גבו כואב,אנני מצליח להירדם בשל תחינותיו
השקטות,
הוא מבקש שהביא לו עוד בקבוק חם,אני חורק שיניים אך חושב לעצמי
שמקומי בגן עדן מובטח בשל מחווה קטנהזו,בתוך כל הגיהנום הזה.
עיני מחפשות אחר מישהוא שונה עם שימחת חיים שעיניו מאירות, אך
מהעיניים ניבט רק עצב תהומי וייאוש אינסופי.
כלא ללא סורג אני חושב והופך דף בספר שאיני מצליח לקרוא.
הקולות מחוץ לחדר הם של טלויזיה רועשת ושיחות שקטות."על מה כבר
ניתן לדבר?" אני תוהה ועיני התרות אחר חפץ מסויים נוחתות שוב
על נעלי הבית שלי. לא ,לא אותן חיפשתי אני לוחש לעצמי וחוזר
לספר שכבר לא מעניין אותי ,כי ראיתי את הסרט.
הדקות זוחלות והשיגרה מנוונת את מוחי. אני צמא למידע חדש
ומדקלם את תוכנן של הכתבות בעיתון, אך כל זה סופי והמקום הזה
לעומת זאת נראה לי כה אינסופי.
הזוועה חודרת לעצמות והזמן חסר משמעות,כאילו אבוד,כאילו האוויר
נכנס לראותיי ויוצא ללא מטרה.
הפנים הניבטות מין המראה הן פניי,אך המבט עצוב,אין דימעה,אין
כאב רק ייאוש ועצב.
מקום ללא תקווה,שמש שלא מחממת וציפורים שמצייצות לא בשבילך.
אולי בשבילם אני חושב ומסתכל על האנשים האחרים: חלקם
צעירים,חלקם מבוגרים ממני. אולי אחד מהם חושב שהציפורים
מצייצות בשבילו,למה לא אוכל גם אני לחשוב כך?. המחשבה חולפת
כלא היתה,השעון מראה שתיים עשרה,אך אני לא רעב.בבית תמיד הייתי
רעב ופה? פה לעולם אנני רעב.
האוכל טעים אני מודה בתוכי,אך איננו מחזק. האיש שצעק ונדם ממהר
לקום,הוא לא מסתכל מסביב ועוזב. האיש שגבו כואב מבקש עוד לחם
והאישה לידו לא מצליחה לאכול. היא זקנה אני חושב ויודע, וברגע
של הארה אני מורח לה ריבה על הלחם ומגישו לה,עוד מחווה קטנה
ושמי מופיע בראש הרשימה לגן עדן אני חושב וליבי מתחמם או שמא
אש הגיהנום היא זו שמחממת את ליבי?
הקירות הלבנים לא מעבירים את הצעקות חסרות הקול שכבר ממזמן אין
איש שיקשיב להן, הדלת נפתחת ללא הפסקה, מי נכנס ומי יוצא ,אך
אני יודע שכולם יחזרו,מי מהר יותר ומי מאוחר יותר,אך כולם ללא
יוצא מהכלל למיטה הצרה והחורקת,ואני לשכן שנוהם כי גבו
כואב......אוף עוד מחווה אחת קטנה ואני בגן עדן