וקורה, ויש גם ימים בהם לא הכל הולך חלק.
אתה עומד על שפת המדרכה והגשם מתחיל לטפטף מעל ראשך, וכמובן
שאת המטריה שכחת.
חם היום! חם! אבל השמיים אפורים והגשם מרטיב ומתמזג עם הזיעה.
ואתה תוהה, איך הגיע לישראל מזג האוויר הטרופי הזה? ובזמן שאתה
תוהה, מגיעה מכונית, ונוסעת בדיוק על המהמורה הקטנה באמצע
הכביש, שהספיקה להתמלא בטיפות המים המזוהמות וספלאש ענק של מים
מגיע לעברך ומרטיב לחלוטין את חליפתך החדשה.
שכחתי לציין שזהו היום בו אתה הולך לפגוש את ההורים שלה?
אז זה היום. ואיחרת את האוטובוס, אז אתה הולך ברגל.
אבל הרמזור המזוין לא הופך ירוק!
קלל אותו, זה עוזר לפעמים, ולך תדע מי שומע אותך.
אתה עוצר לרגע, ומבחין בילדה קטנה בצד הכביש, היא עומדת עם
מטריה מצועצעת ומביטה בך בעיניים גדולות.
הגוון האדום של שיערות ראשה, מזכיר לך שהיא מחכה לך עכשיו עם
ההורים שלה. ואתה מאחר. היא בטח כועסת. השיער שלה תמיד הופך
אדום כשהיא כועסת.
"לעזאזל!" מתפרץ ממך הזעם לרגע.
ולבסוף הרמזור עושה לך טובה ומחליף צבע.
"תודה באמת" אתה לוחש. והילדה האדמונית עוד ממשיכה לנעוץ בך
מבטי זעם מרחוק.

אתה מגיע לבית ההורים, לאחר שעברת חמישה בתים שונים ברחוב,
מכיוון שאבדת את הדף עליו היא כתבה לך את מספר הבית.

הדלת נפתחת בזהירות, ופנים חתומות של אביה ככל הנראה מופיעות
לפניך. אתה מנסה לחייך חיוך מאולץ ואומר שלום.
"איפה היית??" היא רצה אליך ומחבקת אותך בחזקה. "דאגנו לך פה."
היא אומרת בניסיון די מוצלח להחמרת מצב הרוח בו אתה נתון.
"בוא. כנס" אתה שומע קול אישה מבוגרת קורא לך מתוך הבית. אתה
מביט פנימה. בבית חם. חם מדי לטעמך. אין מזגן, וריח מחניק של
טיגון אופף אותך. אתה אומר שלום מנומס לאם ומתיישב על הכורסא.

אתה כל כך שונא את המבטים הבוחנים של ההורים. אתה יודע שמילה
אחת מהאמא, ואתה בחוץ.
אתה מביט בשיער האדמוני מתרוצץ ממקום למקום, מארגן את השולחן,
ובינתיים ההורים עורכים לך סדרה של ראיונות עם מבטי ספינכס,
ואתה לחוץ כמו טמפון, מספר להם כל מה שאתה יודע בלי לחשוב
פעמיים.
"האוכל מוכן!"
הצפצוף הגואל.. אתה נרגע.
אתה שונא שהיא מבשלת. האוכל כל כך תפל. ו.. ו.. פשוט אין לה את
זה.
השיחה מסביב לשולחן האוכל נראית לך סתמית ומאולצת. השעון ל א
ז ז.. אתה נעשה חסר סבלנות. נמאס!!
בתום הארוחה היא מתיישבת לידך ומלטפת מעט את זרועותיך, לוחשת
מילים מגרות לאוזנך. אתה מרוגז על כך שדווקא היום היא רוצה
זיון. היא מבטיחה לך, שהיא תחכה לך בביתה בעוד כשעה וחצי, אתה
מהנהן, וזה על אף שאין לך כוח אליה היום. ואולי דווקא זו
הסיבה.

אתה חוזר הביתה בעצבים, האוטובוס האחרון כבר יצא מזמן, והגשם
רק התחזק.
הרחוב חשוך לחלוטין, ומנורת רחוב יחידה דולקת. אתה בועט בחוזקה
בעמוד המנורה, וכמובן צועק מחמת הכאב שנגרם לך כתוצאה ממעשה
מטומטם זה. נורת המנורה מהבהבת מעט ונכבית גם היא.
"יופי" אתה ממלמל במרירות.
ההליכה הביתה ארוכה ואינסופית.
אתה לא הולך אליה היום.
אין לך כוח.

וקורה, ויש גם ימים בהם הכל פשוט מושלם
אתה עומד על שפת המדרכה ביום חמים, החלטת ללכת ברגל היום, פשוט
ככה, כי מתחשק. לפתע טיפות קלילות של גשם מתחילות לטפטף מעליך.
אתה מטה ראשך מעלה, ומחייך אל העננים. אתה חש מחודש מטיפות
הגשם המרעננות. אולי השנה יבוא קץ לבצורת.
לפתע מגיחה מכונית אדומה ועוברת מעל מהמורה קטנה ומלאה במים.
סילון מים קטנטן נוחת לידך, ואתה מרגיש בר מזל, שרק כמה טיפות
מים מעטות פגעו בך, אינך רוצה ללכלך את החליפה החדשה, שקנית
במיוחד לאירוע.
היום תפגוש בהורים שלה, וכולך מלא התרגשות.
אתה יודע, כי ברגע בו הגעת לשלב הזה, היא רוצה לקדם את היחסים
ביניכם, ושוב אתה מרגיש בר מזל.
הנך מבחין פתאום בילדה קטנה בצד הכביש, היא עומדת עם מטריה
חמודה ומביטה בך בעיניים גדולות. שיערות ראשה פרועות, וצבען
כתום חזק כשל תפוז בשל. הילדה מזכירה לך אותה, את אהובתך שמחכה
לך כעת עם ההורים שלה. תמונה שלה עוברת לך בראש לשנייה, גורמת
לך לחייך.
אתה ממשיך להתענג על טיפות הגשם הקרירות מול האוויר החמים,
ולפני ששמת לב, הרמזור התחלף.

אתה מגיע לבית ההורים, הנך מודה לשכנה הנחמדה, שהסכימה ללוות
אותך לביתם, לאחר ששכחת את מספר הבית.

הדלת נפתחת בזהירות, ופנים חמימות של אביה ככל הנראה מופיעות
לפניך. אתה מחייך אליו במלוא שיניך ואומר "שלום".
"איפה היית??" אתה שומע קול מתוק ואדמוני צוהל לקראתך "דאגנו
לך פה." הוא אומר בחיוך. אתה שמח כל כך על שנפל בחלקך המזל
הגדול להיות עם בחורה נפלאה כמוה, שתאהב אותך ותדאג לך.
"בוא. כנס" אתה שומע קול אישה מבוגרת קורא לך מתוך הבית, אתה
נכנס, מביט באם, ומייד מבין מהיכן קיבלה אהובתך את יופייה.
האווירה המשפחתית בבית חזקה, חמים ונעים, וריח אוכל טעים אופף
אותך. אתה אומר שלום מנומס לאם ומתיישב בנימוס על הספה.
ההורים כבר מתחילים להתחבב עליך, מבטיהם עדינים ונעימים, כמו
מבטיה של אהובתך.
אתה מביט בשיער הכתמתם שלה מתרוצץ ממקום למקום, מארגן את
השולחן, ובינתיים אתה שוקע בשיחה מעניינת עם הוריה.
השיחה נקטעת בקריאתה של אהובתך, הקוראת לכם לבוא לשולחן.
אתה אוהב שהיא מבשלת, ואילו רק משום הידיעה כי ידיה נגעו באוכל
המבורך הזה.
השיחה מסביב לשולחן זורמת ומהנה, אבל הזמן עובר מהר, ואתה
מחליט שהגיעה השעה לעזוב.
היא מלווה אותך לדלת הבית, בעת שהיא מלטפת מעט את זרועותיך
ולוחשת מילים מגרות לאוזנך. אתם צוחקים יחדיו כילדים משועשעים,
והיא מודיעה לך שהיא תחכה לך בביתה בעוד כשעה וחצי, אתם
מתנשקים לשלום, ואתה עוזב, ממשיך להביט בדמותה הנשקפת מן
החלון, עד שהוא נעלם.

אתה חוזר הביתה ובלי לשים לב אתה מתחיל לשרוק לעצמך שיר אהבה
נושן. הגשם התחזק, ואתה שמח על בוא החורף.
את דרכך מאירים לך ירח ומנורת רחוב יחידה, ואתה מודה על
היותם.
אתה מחליט לעשות עוד כמה סיבובים בשכונה, עד שיגיע הזמן לבוא
אליה,
חושך מוחלט בחוץ, ואתה מתחיל ללכת לעבר ביתה,
יש בך אור שמוביל אותך את הדרך,
ושפתותיך נמתחות שוב,
יוצרות את החיוך שלך,
ואתה מחייך,
סתם,
כי אתה יודע,
שהיא יושבת בחדר שלה עכשיו,
מחכה לך.