במורד  הדרך  בהמשך  לעיקול  ימינה  ישנו  שביל  עפר  ושמה
בראשון  שמאלה  אל שדה  חרוש  קמטים  נתעבים  לחרוץ  ולהפנים
תודעה  לא  משרתת  עוד  שמרחפת  בין  לקט זיכרון לפלט שכחה
עצמית  בפאתי תועבה  ורוח  ערבית  מגרגרת  מי מלח  ובוזקת  
בשפתיים  מלאות  קמח  פסוקים  של  הבל רוח  קין  במעטפת  שוחרת
להרעיף  טוב לכאורע  וקול תרועת  ציפור  נשכבת  מבקיעה   עד
כלות  תום  שבריה  של  מסגרת  נטולת  עץ  משתלחת  בשורשיה
וקורעת  יריעתה  בד  אחד  בד . ויהי  שחור  עמוק  אכזב. ויהי
בוקר. אור  אכזר.  

וציפור לא  עדן. לא נחלה,  על  ערש  איילת  שחר כוססת  כנפיה.
נפש  כאן. רגל  שם.  נעה  במבוכה  קודרת  בתנועה  מעגלית של
צפון  נפוח  רוח  מרוקנת  משב  ונודדת  כצליליה  של  מפוחית
חלודה  ששבקה  אוויר  בכיסו  של   ילד  שהוצף  בלב  שדה  מתועל
היטב  אך  חסר  ניקוז  ותועלת  למעשה.