האושר טרק את הדלת ועזב את הבית בשעה שתים בצהריים. אני זוכרת
בדיוק איפה הייתי באותה השעה, יושבת על הכסא המתפורר שליד
שולחן העבודה הישן, מול המחשב, מנסה לקרוא או לכתוב משהו שאיש
מעולם לא כתב קודם לכן. ביד אחת היתה לי קופסת נודלז קרות
שהגיעו לפני חצי שעה עם שליח רטוב על קטנוע, ביד השניה החתולה
שלקחת איתך אבל משום מה מתעקשת לחזור תמיד אלי. פתאום נטרקה
הדלת ואני קפצתי, הלב מחסיר פעימה או אולי שתים. זקפתי את
האוזנים, אלו שפעם ידעו להקשיב לך ואחר כך כבר לא, וניסיתי
לשמוע את הצעדים שמתקרבים, את הנשימה הנמהרת של אחרי שלוש
קומות ברגל, מקווה שאולי זו את, מחזיקה את הפלאפון ביד ועולה
לחבק אותי שוב אלייך.
וכלום.

עברה דקה ועוד אחת ופתאום כבר שלוש ועוד מעט צריך ללכת למשמרת
הערב בגלידריה הזו שבה אני עובדת מאז שהעולם התערפל והפך
לגוונים של סגול כהה ואפור מריר. אני קמה כמו שעון מכני עם
גלגלי שיניים קצת חורקים, המסלול קבוע מראש. לחדר. לפתוח את
הארון השני משמאל, במגירה העליונה החולצות שלי, להתפשט, להסתכל
בראי, לשנוא את הגוף שלי,לשנוא אותי, להתלבש, ללכת למקלחת,
לשטוף פנים, לשים ג'ל על המריטה המוזרה הזו שפעם היתה שיער,
לנעול נעלים, לשתות קצת מהקולה החמה שאבדה את הגזים, ביס אחרון
מהנודלז והחוצה.

לא תמיד הייתי כזו, פעם הכל היה אחרת. היה לי אותך, והיתה לי
עבודה והיו לי חתולות שתים וגם כמה חברים. הייתי מאושרת. ידעתי
להקשיב לעצמי, ורק לעצמי ואולי מדי פעם למוזיקה שאליה התמכרתי
כל כך מהר. לשניה שעוברת בין הרגע שבו פורטים על המיתר ועד
לרגע שבו הוא רוטט ומשמיע קול. השניה שלפני, הזמזום. לזה דווקא
הקשבתי, לך דווקא לא. עד שיום אחד לא יכלת יותר, קמת והלכת.
ארזת מזודה עם כמה בגדים, השארת לי את הספרים שאני כל כך
אוהבת, "תישארי לך בעולם הזה שלך", אמרת, "אני הולכת מכאן".
ואני צחקתי. צחקתי בקול גדול ומתגלגל. צחקתי את עצמי למוות.
רציתי שתיעלבי, שתבכי, שיכאב לך, שלא תוותרי עלי, לא עכשיו ולא
אף פעם.

ואת הלכת.
זה היה לפני חודש אני חושבת, מנין הימים והשעות מזמן איבד אותי
בדרך. בתאריך שבחלק התחתון של המחשב כתובים מספרים סתמיים,
הזמן שעובר לא משאיר עלי חותם, לא משיל עלי נחמה. אני חיה רק
את השניות. דקירות קטנות, קצרות, מהירות של כאב. ככה כל היום.
הכאב של האין. זו לי פעם ראשונה שאני חיה ללא זמן, בדרך כלל
היה זה להיפך. הזמן היה זה שחי לא בלעדי, כאילו אין לו צורך בי
או בקיום השביר שלי.

מצחיק לי לנסות ולתאר את היום שהיה אחרי שהלכת. הרי אני לא
יכולה להגיד שקמתי בבוקר, כי לקום זה רק אחרי שינה, ואני לא
ישנתי. ולא הייתי ערה גם, פשוט הייתי. קמתי מהמיטה וניסיתי
להגיע לעבודה, טלפון אחד אחרי השני גילו לי שאין לי עם מי. אף
אחד לא דיבר איתי ואני לא הייתי מופתעת. יצאתי לרחוב הקר
וחיפשתי אוטובוס שמגיע לעבודה. מצאתי את עצמי הולכת ללא שוב
בסמטאות מטונפות, לא מצליחה לשמוע אפילו את צלצול הטלפון של
הבוס שהודיע שזהו, הוא כבר לא מסוגל לספוג את זה יותר ושאני
אחכה לפיצויים.

חזרתי אל המקום שפעם היה לי בית ועכשיו פשוט היה קר. באופן
מכני שמתי אוכל בכלי של החתולות, נזכרת שהן כבר לא פה, וגם לא
את.

לאט לאט ניסיתי לחזור להתמכרויות הישנות שלי, אבל לשום דבר לא
היה טעם פתאום. וגם לא ריח. גם הריח שלך נעלם לאט לאט מהכרית,
ומהאמבטיה ואפילו מהמטבח, שאליו כבר לא נכנסתי כי לאוכל ממילא
לא היתה יותר משמעות.

וככה נסחפתי לי מחושך ליום ומיום שוב לחושך בלי לשים לב שמדי
פעם גם היה אור מחוץ לחלון, וצלצלת, ואת הטלפון הזה דווקא כן
שמעתי. השעה היתה כמה דקות לפני שתיים בצהרים.

עניתי ואת אמרת שאת רוצה לבוא לקחת את מכונת הכביסה שאמא שלך
נתנה לנו. ואותי, אותי את לא רוצה לקחת? רציתי לשאול, אבל לא
יכלתי לדבר. כל מה שיכלתי להגיד היה כלום. פתאום שמעתי קול
דומה לשלי אומר "אז תבואי ותקחי, אחרי שלוש אני לא בבית", ולא
הבנתי מי אמר את זה, ולא הבנתי למה את בוכה מעבר לקו, והשעה
היתה שתיים ושמעתי טריקה בדלת.