הזמן עבר במהירות, נוזל מתוך שעון החול הקטנטן שקנית לי ליום
ההולדת.
אני מביטה ברחוב שלפני ותוהה: אם הייתי משמיעה הכל, מה היה
נשאר לי לחבק בלילות? הזיכרונות הופכים את שנתי פשוטה, אשליות
שקטות מתגנבות ברכות (כמוך, מרים את השמיכה, מלטף לי את הגב עד
שאני מתעוררת). חלומותיי חוזרים תמיד לרגעים כמו בשבת של חורף,
מתחת לשמיכות, כשהיינו נותנים לחמימות שבינינו להשכיח את
העובדה שהתנור מקולקל.
עכשיו שוב תחילת החורף. ברחוב האפרורי משהו אמרתם לי שלום
מנומס.
היא דווקא יפה, תמיד אהבתי את הטעם שלך בנשים.
הסתובבתם, ידיך העדינות מלטפות באיטיות את גבה. אני נשארתי שם
עם שבת בבוקר וצליל החול הנוזל לאיטו, הולך ומתרוקן.