בחורה רגילה, מתנשקת בחייה נשיקה ראשונה אחת. והנשיקה הזו
לעיתים מלווה אותה לאורך כל חייה, ולעיתים לא. אבל מה קורה,
כשהנשיקה הראשונה של בחורה, הינה נשיקה כפולה, שונה, עם שני
בחורים?
אנה איננה בחורה רגילה, ועל כן, היא זכתה להתנשק נשיקה ראשונה
פעמיים. למעשה, זכתה איננה המילה המתאימה. זו מילה הפוכה
לעניין.
אנה הייתה נערה תל-אביבית טיפוסית, אחת שיוצאת לבלות בימי שישי
עם אלפי החברים שלה בפאבים שונים, דיסקוטקים, בתי קפה, ולפעמים
סתם בבית של מישהו, במסיבה. אנה הייתה בחורה תמימה, לא הגיעה
למצבים אינטימיים עם בחורים, ייתכן מכיוון ששידרה ילדותיות
מסויימת. חבר לא היה לה מעולם ובסביבות יום הולדתה השש עשרה,
היא התאהבה בבחור מסויים, ידיד שלה, אלא שלא חשבה לרמוז לו
בעניין, פשוט חיכתה שתכיר מישהו אחר, או אולי חיכתה להזדמנות
לשפוך את ליבה, זאת אינני יודעת, אבל אני בטוחה בכך שהיא לא
התכוונה שהדברים יקרו כפי שקרו.
הקיץ הגיע, ואיתו הים, הבריכה, ובעיקר החופש. יציאות נהיו
לעניין יומיומי, והחבורות השונות אליהן השתייכה אנה שרצו לילות
ארוכים על גבי מדשאות וספסלים כשבידיהם פחיות בירה ובקבוקי
טקילה ווודקה. אנה לא הייתה מהטיפוסים המשתכרים, היא הייתה
שותה מעט, עד שחשה את האלכוהול מתחיל לטפס בגרונה, ואז הייתה
מעבירה את השתייה הלאה.
אני נכחתי שם, בערב בו איתי, הבחור שאנה אהבה, השתכר כהוגן.
אותו אדם, שבעת שכרותו היה מצחיק וחברותי אפילו יותר משהיה
בפכחותו, העביר את הערב בחיבוקים ונשיקות עם כמעט כל אחד
מהאנשים בחבורה. בסוף הערב, או שמא נכון יותר לומר, לפנות
בוקר, הוא שכב מעולף על אחד הספסלים, ראשו מונח על ברכיה של
אנה, שליטפה את פניו בעדינות, לוחשת לו מילות אהבה, בטוחה
שאינו שומע, ואם שמע, היא הניחה שהוא יחשוב שדמיין זאת. הבוקר
הגיע, החבורה התפזרה, אני כבר הלכתי לדרכי כשאנה ואסף הסיעו את
איתי השפוך לביתו.

מאז עברו שבועיים, אני נסעתי לארצות הברית, ואיתי התקשר לאנה,
הזמין אותה לבוא איתו למסיבה של חברים שלו. אנה הסכימה,
הזדמנות לבלות עם איתי נראתה לה תמיד אירוע משמח, מה גם שהיא
ראתה בכך הוכחה לכך שדבריה אותם לחשה באוזניו של איתי בערב
שכרותו אינם קיימים בזיכרונו, והם ידידים כבימים ימימה.
כשהגיעו לבית בפאתי סביון, התפלאה אנה לגלות שאינה מכירה איש
מחבריו של איתי, רובם היו גדולים ממנה בשנתיים, כמוהו, ונראו
כשילוב מוזר של תמהוניים ופריקים. איתי עשה לה הכרות עם רובם,
הם רקדו קצת, אחר כך היא התיידדה עם כמה אנשים, ובמהלך הערב,
בלי משים, היא שתתה יותר משהייתה רגילה. כשאיתי גילה אותה,
שכובה באחד החדרים ליד קבוצת אנשים, הוא גרר אותה אל החצר,
שתנשום אוויר. אנה התלוננה בפניו שהיא צמאה, והוא, בחוסר ידיעה
מוחלט על כמות השתייה ששתתה, ועל הרגלי השתייה שלה, הביא מן
המטבח בקבוק וודקה מלא, הם התיישבו על הדשא, ושתו עד לסופו של
הבקבוק. אנה זכרה התוודות מסויימת מצידה, וגם מצד איתי שזכר את
הדברים שסיפרה לו שבועיים קודם לכן, לכשהשתכר, אבל שאר הפרטים
היו מטושטשים בזיכרונה, והעובדות שגילתה למחרת היום, הבהילו
אותה.
היא התעוררה למחרת בשעת צהרים מאוחרת, במיטה שלה, לבושה בבגדי
היציאה, ועם הנגאובר קשה. אחרי שבילתה זמן מה בשירותים, היא
החלה להתפשט על מנת לשטוף עצמה במים קרים, אלא שאז גילתה סימני
נשיקות על חזה ועורפה. אנה לא התנשקה מעולם קודם לכן, אבל היא
שיערה שאם איתי נשק לה במקומות אלו, סביר להניח, שהם התנשקו גם
צרפתית, היא לא יכלה לדעת זאת לבטח מבלי לדבר איתו, ומלדבר
איתו, היא חששה.
עברו הימים, ואנה - בחורה תל-אביבית טיפוסית, חדלה מהרגליה.
היא פסקה מלהסתובב בים, בבריכה ובקניונים במהלך הימים, והדירה
רגליה ממפגשים חברתיים שונים בלילות. היא בילתה את שארית החופש
בלמידה אינטנסיבית לקראת שנתה האחרונה בתיכון, ובצפייה מרוכזת
בטלוויזיה.
כשאני חזרתי מארצות הברית, החברה המאושרת שלי הייתה מנותקת
מהעולם, ובהחלט - לא מאושרת, אבל מפיה לא יצא דבר, והפרטים
היחידים שגיליתי מפי חברים משותפים היו שהיא בילתה עם איתי
במסיבה, השתכרה, ומאז נעלמה מעל פני האדמה.

על הספסל בגינה שמתחת לבית שלי, חודש וחצי מאוחר יותר, אחרי
ששנת הלימודים כבר החלה, ויום הולדתה השבע עשרה של אנה התקרב,
אנה הניחה עלי את ראשה, ובכתה. בין פרצי הבכי השונים שלה,
כשאני מלטפת את לחיה ומנסה להרגיעה, היא סיפרה לי, בשקט, ומתוך
סערת רגשות, שיום קודם לכן, התנשקה לראשונה בחייה, פעמיים.
בתחילה לא הבנתי, אבל לאט לאט היא פרשה בפני את סיפורה, ואני
לא הצלחתי שלא להזדהות עם הבלבול והכאב החבויים בתוכה.
"הכל קרה בגלל רועי", אנה אמרה, "ועכשיו אני לא יודעת מה
לעשות, איך לסיים את זה בלי לפגוע בו, איך לברוח מהמצב הזה",
ואכן, גם אני עוד מחפשת דרך, לעזור לה לצאת מהסיוט אליו
נכנסה.
ביום האחרון של החופש, אנה הסכימה לצאת ולבלות איתי את יום
הולדתי, יצאנו רק שתינו, ואנה ביקשה שהפעם נגוון, אז מצאנו
איזה מועדון ביליארד קטן, ברחוב אלנבי, וניסינו את מזלנו במשחק
הלא מוכר. הערב היה משעשע, קלטנו את הרעיון של המשחק במהירות,
הבעיה הייתה, להכניס את הכדורים לחור בלי שהכדור הלבן ייפול
איתם. במהלך הערב התחילו איתנו שני בחורים, אנה חייכה אליהם את
אחד החיוכים המקסימים ביותר שחייכה בחייה, ורועי, הבחור הגבוה
מבין השניים, נשבה כנראה בקסמו של חיוך נדיר זה. שיחקנו כמה
משחקים עם הבחורים, אחר כך רועי לקח את מספר הטלפון של אנה,
והם עזבו. "שיחקת אותה" אמרתי לה. "את חושבת?" היא שאלה
מופתעת. "ברור" עניתי. "אני לא כל כך בטוחה", אנה החלה לשקוע
במחשבות לכן ברור היה לי שזה הרגע לצאת לתפוס מונית הביתה, וכך
עשינו. יומיים מאוחר יותר רועי התקשר לאנה, והם יצאו. "איך
היה?" שאלתי אותה מאוחר יותר. "נחמד, הוא בחור חמוד, ונהניתי,
אבל אני לא בטוחה שזה זה" היא ענתה במלוא הכנות. "זה זה,
הכוונה לרגש כמו שיש לך לאיתי? כי אם כן, ברור לך שרגשות כאלו
לא נוצרים ביום אחד, צריך להכיר יותר" ניסיתי בכל זאת לחזק את
ידיה, חששתי שאנה תברח בשל הפחד שלה מקשר, ובאמת שהגיע הזמן
שהיא תתגבר על איתי. "איתי הוא היסטוריה" אנה ענתה לי, ויותר
מזה לא הסכימה להוסיף, כשרועי התקשר אליה למחרת, היא הסכימה
לפגישה שניה בסוף השבוע, למרות שקינן בה הספק ש"זה לא זה",
והיא לא נמשכת אליו או כל דבר אחר.
"וכשיצאנו", סיפרה לי אנה, "הסתובבנו סתם בתל אביב, ואז
התיישבנו איפשהו, על אחד מאלפי ספסליה המוכרים של תל אביב,
ודיברנו, המון, בלי שתיקות. פתאום שתיקה ראשונה, ואז הוא שאל
אותי אם הוא יכול לנשק אותי. כבר ידעתי שאני לא רוצה אותו,
ידעתי שאני לא רוצה שזה יימשך, אבל הסכמתי, רציתי לדעת מה זו
נשיקה, ובעיקר, רציתי לדעת מה זה להיות נאהבת." כשאנה סיפרה לי
את החלק הזה של הסיפור, עדיין לא הכרתי את ההתרחשויות שקרו
כשהייתי בחו"ל, ולכן הגבתי בחיוך, אלא שאנה המשיכה. "זה היה
מוזר, כל כך לא כמו שציפיתי, חשבתי שיהיה יותר קטע של לשון,
פחות שפתיים, הרגשתי כאילו הוא בולע אותי, לא קפאתי במקום, אבל
גם לא מצאתי את עצמי בתוך פיו של האדם הזר הזה, שיצאתי איתו
בסך הכל פעמיים." אנה שוב פרצה בבכי. "זה נורמלי" אמרתי לה "גם
לי זה קרה, חוץ מהקטע של השפתיים, כי החבר שלי מעדיף לשלוח את
הלשון שלו לכל מקום אפשרי והשפתיים שלנו ממלאות תפקיד משני,
אבל כל בחור מנשק אחרת, וזה לגיטימי". "את לא מבינה" אנה ניסתה
להירגע, "חשבתי שזה לא כמו שציפיתי, אבל פתאום הבנתי, שהנשיקה
הזו פשוט שונה מקודמתה, מהנשיקה שלי ושל איתי, לפני חודש וחצי
בערך, ועד שהתנשקתי עם רועי, בכלל לא הייתי בטוחה שהתנשקתי עם
איתי." אזי עשתה אנה הפסקה קצרה בסיפורה על רועי, והחלה לספר
לי על איתי והמסיבה, על העובדה שהיא לא זכרה כלום אחר כך, על
כך שהוא התקשר אליה כל יום לפלאפון, וגם הביתה, והיא לא ענתה,
וכל צלצול עשה לה הרגשה רעה. היא נשבעה לשכוח אותו, וכשהכירה
את רועי קיוותה לעשות זאת בעזרתו, עד שיום קודם לכן גילתה, שזה
לא אפשרי, לא אפשרי בכלל, להפך.
"אחרי הנשיקה, התרחקתי מרועי קצת, הוא בתגובה חיבק אותי אליו,
ואמר לי את הדברים הכי מקסימים שיש, והרגשתי כל כך מוזר, כאילו
זאת לא אני, הוא אמר שכל הערב הוא חיכה להזדמנות לנשק אותי,
ואני לא הבנתי, איך זה שמישהו, יחשוב בכלל על לנשק אותי. את
הרי מכירה את כל הידידים שלי, כולם אנשים מדהימים, ועדיין, אף
אחד אף פעם לא נמשך אלי, כי אני סתמית כזו, רגילה, ופתאום
לשמוע את הדברים האלו, מאדם זר, שלא מכיר אותי כמעט, מאדם שאני
לא מצליחה להימשך אליו. והוא נשק לי על הלחי, והמצח,
והאוזניים, נשענתי עליו, וזו הייתה הרגשה מעורבת, טובה-מוזרה
כזו. אלא שאז הוא נישק אותי שוב, והסתכלתי לו בעיניים, והוא
היה בתוך הפה שלי, זה היה נחמד, אבל הוא כל כך נהנה מזה, ולא
הבנתי ממה, אבל ידעתי שגם אני נהניתי מזה פעם, והפעם ההיא לא
קרתה עשר דקות קודם לכן, בנשיקה הראשונה. הנשיקה השנייה לא
נגמרה, היא פשוט נמשכה ונמשכה, עד שהרחקתי קצת את הראש, דבר
שרועי ראה בו הלם, או עצבנות, הוא ליטף אותי, ניסה להרגיע, הוא
היה כל כך עדין, המשכנו להתחבק ולהתנשק, ורק רציתי ללכת משם,
רק רציתי שהערב יסתיים ואני לא אראה אותו שוב לעולם. הוא הרגיש
משהו בזמן שהתנשקנו, משהו שאני לא הרגשתי כלפיו. בסוף ביקשתי
ממנו שנלך, וליד הבית נפרדתי ממנו באמריקאית קלה, עליתי למעלה
בהרגשה מוזרה ששילבה בתוכה התרגשות כמעט אפסית על העובדה
שהתנשקתי נשיקה ראשונה, ותחושה קלה של גועל, הטעם הזר עדיין
היה בתוך הפה שלי, ולא הייתי בטוחה, אם זה טוב או לא, ולא
זכרתי את הטעם של איתי, אבל אני כבר בטוחה שגם אותו הרגשתי,
וזה היה שונה, היה יותר טוב." כשאנה סיימה לשפוך מתוכה את
הסיפור, נדמה היה שהיא חשה הקלה מסויימת, אלא שאז היא חלקה עמי
גם את התלבטויותיה, היא ידעה שעליה לסיים את העניין עם רועי,
אבל לא ידעה איך, היא גם הבינה שהיא חייבת לדבר עם איתי, אבל
לא הייתה מסוגלת לכך. "מה לעשות?" היא שאלה אותי, בלחישה,
כשעיניה שואלות את אותה שאלה. היא נראתה לי כל כך אבודה ולא
ידעתי מה לענות לה, לשאלות שלה אין תשובה פשוטה. "את מתחרטת?"
שאלתי אותה. "על רועי?" היא שאלה בתגובה, כשהנהנתי היא ענתה
שלא, שזו הייתה חוויה, נשיקה שהיא זוכרת, לעומת איתי. אבל זה
עדיין העיק עליה, בתוכה התערבבו פחד וחוסר אונים, ששכנו שם זמן
רב, עם תהיות ושאלות אינסופיות. "תשני על זה" אמרתי לה, "לכי
הביתה, תירגעי, תיקחי אפילו כדור שינה, ומחר בבוקר, קצת יותר
רגועה, תנסי לארגן את המחשבות, ותתקשרי לרועי. אחרי שתסיימי עם
זה, יהיה לך הרבה יותר קל לפתור את העניין עם איתי".
היא הקשיבה לי, אבל ניתן היה לראות שדבריי ציערו אותה, היא
ציפתה לתשובה יותר החלטית ומועילה, כזו שתעזור לה, כזו שלא
הייתה באמתחתי. ליוויתי את אנה לכיוון הבית שלה, נשקתי לה על
הלחי וחזרתי לביתי, אלא שעד עכשיו אני לא מצליחה להבין, לקבל
את העובדה, שאנה, הבחורה התל-אביבית הטיפוסית, היא כבר לא כל
כך טיפוסית, החברה הכי טובה שלי, היא כבר לא אותה אנה, שהיא
הייתה קודם לנשיקתה, הראשונה-כפולה.