"שלום," אמר המנחה. "אני צציק, המנחה שלכם."
צציק.
צציק? חשב מר מושלמי לעצמו. מה זה השם הזה, צציק? מאיפה הוא
בא? יש לזה פירוש או שההורים שלו החליטו להתעלל בו בכוונה?
"אתם נמצאים, כמו שכולכם יודעים, בסדנת שלמות-אישית. אנחנו
ניקח אתכם, נהפוך אתכם מבפנים החוצה וננסה - יחד כמובן - לתקן
את כל המעוות. הסדנה לא תיקח הרבה זמן, ככה שאפילו לא תשימו לב
שהיא משפיעה עליכם."
צציק הביט בכולם בעיניים העליזות שלו.
"אבל אחרי הסדנה," אמר בטון מבטיח ומתוק מדבש, "תהיו אנשים
אחרים!".
מישהו קם מהכסא שלו וצציק הביט בפליאה. "מה, שאלה כל-כך
מוקדם?"
"כן," אמר האיש. "אני איציק, ואני לא באתי לכאן בשביל להיות
בנאדם אחר, אלא בשביל להיות בנאדם שלם יותר עם עצמי."
צציק הנהן והתקרב בדילוגים קצרים וחינניים לאיש שלא רוצה להיות
אדם אחר. "מה הסיבה שהביאה אותך לכאן?"
"אני לא מאמין בעצמי מספיק,"
"ואתה חושב שהסדנה הזו תעזור לך?"
הבחור התלבט. "כן."
צציק תפס את כתפו הימנית של איציק והושיב אותו על הכסא חזרה
"אז אל תתחיל לשאול שאלות על נושאים שאתה לא מבין בהם לפני
שהתחלנו, בסדר?"
אוקי, חשב מר מושלמי, הבנאדם קצת דפוק, אבל כולם כאלו.

"הדבר הראשון שנעשה הוא לקום. כולם לקום, נו!"
כולם קמו. מימינו של מר מושלמי עמד בחור שמן במיוחד, משמאלו
עמדה בחורה צעירה ורזה במיוחד. רק הוא, מושלמי, היה בגדר
הנורמאלי בחדר הזה. כולם היו מוגזמים בצורה מסויימת. מעניין,
תהה מר מושלמי, אם כל הבעיות שלהם קשורות למשקל.
"עכשיו," אמר צציק בקול צפצפני נורא, "כולם לעצום עיניים ולחבק
את עצמם. קדימה, זה לא כל-כך קשה."
אנשים לא רצו לעשות את זה כל-כך בהתחלה. חלק עצמו עיניים וחלק
לא. האיש השמן מימינו של מר מושלמי התנשף בכבדות וצציק עצר
לידו ופקד על כל הקבוצה לפקוח עיניים.
"מה שמך?" שאל צציק את השמן.
"שמי.. הה.. יה.. יהודה..." התנשף.
"ובכן, קבוצה, שימו לב: יהודה שלנו אדם... איך נגיד... רחב
במיוחד. הוא חשב שכשאמרתי לו לחבק את עצמו הוא באמת צריך לעשות
את זה, פיזית. זה נכון, אבל אם הידיים שלך לא מצליחות להקיף
אותך אתה מגיע למסקנה ברורה אחת, נכון?"
"אה..."
צציק ציקצק וחייך "אתה צריך לרדת במשקל, חמודי! תראה איך אתה
מתאמץ לחבק את עצמך ולא מצליח. ברגע שתהיה לך בטן פחות גדולה
תוכל לחבק את עצמך כמה שתרצה. כמובן, לא יותר מדי, שאנשים לא
יחשבו שאתה סוטה.. היהי."
הקבוצה כולה ציחקקה עם צציק אבל לרובם היה צחוק מאולץ ומבולבל
שכזה. מר מושלמי לא ציחקק. הוא חשב שזה מעליב להגיד לבנאדם
שהוא שמן.
"אז אני רק צריך לעשות דיאטה?" שאל יהודה השמן.
"בדיוק!" צהל צציק.
"וזה יביא אותי לשלמות?"
"כמובן. תוכל לחזור לכאן ולספר לנו איך היה, ותוכל לחבק את
עצמך."
"אז זהו?"
"כן."
יהודה נשאר המום מהמהירות שבה הגיע למסקנה למה הוא לא שלם עם
עצמו. הוא נשאר תקוע במבט ההמום הזה כמה שניות ואז התנער, לקח
את התיק השחור הקטן שלו, שם אותו על הגב ויצא מהכיתה בחיוך.
כולם חזרו לעצום עיניים ולחבק את עצמם ומר מושלמי שמע את צציק
ממלמל לעצמו שהוא לא מבין איך בן-אדם כזה שמן יכול להיות
לא-שלם עם עצמו ושהוא מספיק שלם בשביל כל סומליה.
אחרי כמה דקות של חיבוקים צציק ביקש מכולם לעבור לחיבוקים
הדדים אחד עם השני.
"פשוט תלכו בחדר ותחבקו אנשים. אני רוצה שבסופו של דבר כולם
יחבקו את כולם!"
מר מושלמי תכנן את המסלול שלו טוב טוב, כדי שלא יפספס אף אחד.
כדי להיות שלם עם עצמו הוא צריך להצליח לחבק את כולם, וכמה
שיותר מהר זה יותר טוב והוא יוכל לחזור לשבת. הוא חיבק את הנכה
בלי היד, את הבחורה הרזה מאוד, את הזוג הנשוי שרוצים להתגרש
ואפילו את צציק.
לפתע עצר המנחה את כולם. "שימו לב, כולם! עירית לא מסוגלת לחבק
את ירון, הבעל שרוצה להתגרש. למה?"
עירית נראתה מבוהלת וארשת מבוכה עלתה על פניה. "חיבקתי אותו
דווקא, אבל הוא ליטף לי את התחת."
"זה לא נכון!" התפרץ ירון, "לא נגעתי לה בתחת בכוונה. היא פשוט
נורא נמוכה לעומתי, וכדי לחבק אותה הייתי חייב לשים את הידיים
שלי נמוך, וזה במקרה היה בתחת שלה. כשהבנתי על מה הנחתי את
הידיים שלי ישר הרחקתי אותם."
"לא נכון," צעקה עירית, "אתה לחצת לי על התחת!"
"מה פתאום? למה שאני אעשה את זה?"
"כי אתה סוטה חרמן."
"לא לחצתי!"
"לחצת!"
"לא לחצתי!"
"אנשים!" צעק צציק. "אתם יותר קרובים מאי-פעם לשלמות, זה ממש
מהמם. למה אתם לא רוצים להבין, זה כל-כך פשוט!" הוא נעמד בינם
והצביע על ירון, "אתה, ירון, פשוט אוהב בחורות יותר צעירות.
אנחנו כולנו יודעים שאתה רוצה להתגרש משלווה ועכשיו אתה בעצמך
יודע למה - היא מבוגרת מדי בשבילך!"
"אז מה אני צריך לעשות?"
צציק התקרב גם לאשתו של ירון. "אתם שניכם צריכים ללכת ולהתגרש,
כי זה מה שישחרר אתכם. אתה, ירון, תוכל למצוא בת-זוג חדשה
וצעירה יותר אם תחפש כמו שצריך. יש המון אופציות היום.
באינטרנט יש אתרי הכרויות, ויש שידוכים דרך הטלוויזיה ודרך
הטלפון. לא חסר לך מה לעשות."
"אוקי.. אבל מה עם שלווה?"
"מה זה משנה מה איתה? היא לא קשורה לשלמות שלך, אדוני הצעיר.
יש לך עוד שנים ארוכות לפניך. חבל שתבזבז אותם על נישואים עם
מישהי שאתה לא אוהב או נמשך אליה. לכו, תתגרשו, זה יעשה לכם רק
טוב!"
הזוג חייך באושר ויצא מהחדר.
מר מושלמי נשאר רק עם הבחורה הצעירה והנכה בלי היד.
צציק נראה מאושר במיוחד על ההתקדמות המהירה מאוד של הסדנה
שלו.
"עכשיו, חמודה, הגענו אלייך. לך יש, כנראה, בעיות עם ההורים.
בעיקר אבא שלך. תגידי, נאנסת בילדותך ע"י אבא?"
"סליחה?!" נזעקה הצעירה. "מה אתה שואל אותי שאלות כאלו?"
צציק לא נבהל ונשאר רגוע וקופצני כרגיל. "אל תתעצבני, חמודה.
זו שאלה לגיטימית מאוד. הרבה אנשים נאנסו בילדותם על-ידי אבא
שלהם. אם גם את כזו - זה לא נורא. יש לאן לפנות. אבל הכי חשוב
זה שתדברי עם אבא שלך על זה. אני גם ממליץ לפנות למשטרה מיד.
בנוסף, הייתי מציע לך לנסות לבלות עם מישהי אחרת."
"מה זאת אומרת מישהי אחרת? לצאת עם מישהי לדייט? כמו לסביות?"
"בדיוק."
"אבל אני לא רוצה להיות לסבית!"
"אבל זה מה שיעשה אותך שלמה! את תוכלי לדעת אם את לסבית או שאת
עדיין יכולה לגעת בגברים - והרי הרגע הראית שאת לא מסוגלת לזה
- רק אם תבלי עם לסבית. בבקשה, הנה הפתרון שלך!"
"המממ.." הצעירה אמרה. "אני חושבת שאולי זה יכול לעבוד. גם ככה
תמיד רציתי לנסות חוויה לסבית." היא צחקקה בביישנות, לחצה
לצציק את היד, אמרה לו תודה מקרב לב ויצאה מהכיתה.
צציק הביט בשעונו וכמעט התעלף. הוא מלמל משהו על שיא חדש וניגש
לבחור הנכה, שהיתה חסרה לו יד.
"אל תגיד לי," אמר הנכה, "אני צריך ללכת להתקין פרוסטטה."
צציק עשה עצמו נדהם. "נכון.. א.. איך ידעת?"
"זה פשוט נשמע כל-כך הגיוני. למה יש לי בעיות עם נשים? למה
בעבודה מסתכלים עלי מוזר? כי אין לי יד, כמובן! תשמע, השיטה
הישירה שלך פשוט עובדת מצויין. אני חושב שאני אלך וכבר מחר
אקבע לעצמי תור להתקנת פרוסטטה. שמעתי שזה מאוד משוכלל היום,
אני אוכל עדיין לעשות דברים עם היד שלי, ולא רק להדביק לגדם
עצם סטטי מפלסטיק."
"אה, כן. זה רעיון מצויין." צציק הבין שנגמרה לו כמעט הסדנה
והראה סימנים שהוא כבר רוצה לרוץ הביתה. "אתה לך ותעשה את זה!
רוץ כמו הרוח!"
הנכה בלי היד יצא מהכיתה גם הוא.
מר מושלמי נשאר לבד עם צציק.
צציק חשב וחשב, התקרב למר מושלמי והדביק לו נשיקה מהירה ולחה
על השפתיים. מר מושלמי לא התנגד וכשצציק הפסיק הוא אפילו
חייך.
"הממ.. אז אתה לא הומופוב."
"לא," אמר מר מושלמי. "אני לא. זה בטח משהו אחר."
"איך הרגשת לגבי הנכה?"
מר מושלמי תהה לגבי זה כמה שניות "לא רע. נראה לי בחור נחמד.
הגדם שלו מנותח יפה, אין צלקת בכלל."
צציק נדהם קצת, התעשת מהר ושאל, בקול ממזרי, "אתה רוצה שאני
אכיר לך את הבחורה הצעירה שהיתה כאן?"
"לא.. היא צעירה מדי בשבילי. חוץ מזה, יש לי כרגע חברה,"
"אה הא!" פלט המנחה המתלהב במהירות "יש לכם בעיות ביחסים?"
"לא, אנחנו אפילו מתחתנים עוד חודש."
"אז מה הבעיה איתך?"
מר מושלמי הרהר בכך. הוא לא ידע. "אני לא יודע," אמר. "אולי
אין לי בעיה?"
פניו של צציק האדימו והוא המשיך להביט במר מושלמי בעודו צועק
"מיסטי! מיסטי!!"
מיסטי נכנסה לחדר במהרה ונעמדה ליד צציק והביטה בי. "מה הבעיה,
צצ?"
"תגידי, מי לימד אותך לבחור מועמדים לסדנה שלי?"
"למה, מה קרה?"
"הוא לא מתאים!"
"למה לא?"
מר מושלמי הרגיש קצת אשם שיש בגללו כזו מהומה.
"הוא מושלם. אין לו בעיות. הוא שלם לגמרי עם עצמו. הוא לא
הומופוב, הוא מתחתן עוד מעט, הוא לא מוצא את הפגמים באנשים
אחרים, הוא אדם מאמין," והוא הצביע על הכיפה הסרוגה של מר
מושלמי, "הכל בסדר איתו. תסתכלי לו בעיניים - רואים שהוא שלם
עם עצמו. מה את מביאה לי אנשים כאלו לסדנה?"
"סליחה, צציק. כנראה לא שמתי לב..."
צציק פנה אליו ואמר "אני מצטער, מר מושלמי, אבל אני לא יכול
לעזור לך בדבר שאתה לא צריך עזרה בו. את הכסף שלך תוכל לקבל
חזרה ממסיטי בדוכן הקבלה בכניסה. שיהיו לך חיים טובים."
צציק יצא מהחדר בצעדים גדולים ומרוגזים ונעלם במסדרון, כשמיסטי
מנסה להשיג אותו.
מר מושלמי נשאר לבד. מוזר, חשב לעצמו, אני עדיין מרגיש מחסור
במשהו. אולי באמת אין לי חסך בכלום? אולי המחסור שלי זה שאין
לי מחסור? אם הם לא יודעים להגיד לי מה לא בסדר אצלי, איך אני
אדע?
והוא יצא מהחדר מבולבל יותר משנכנס אליו.