אלה רונן / מחר (או: למות בשינה) |
אסע שוב ב 59.
שוב אשא עמי את פרצופי הנוסעים,
מצפים לסוף, שלא יאחר לבוא.
בניגוד אליו, האוטובוס יאחר ב-27 דקות
ולאדם שישב לידי בתחנה
כבר יתמקם וריד אדום ובולט באמצע המצח.
האוטובוס יגיע.
הנהג כבד המשקל
שוב ישאיר את חמשת הכפתורים העליונים פתוחים.
הוא יבהה לי בחזה
כשאני שוב אאבד בתיק את הכרטיסיה.
אתיישב במושבים של אדם אחד.
לא ארצה שמישהו ישב לידי.
אשעין ראשי על השמשה הרועדת,
אעצום עיניי בכוח.
תמיד רציתי למות בשינה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|