המוני שורשים רובצים מתחתייך, אך רק אחד מהם עקשן, מסרב
להיפרד.
ערביים שקטים, בשעת דימדומים, דימיתי אותך כניצב יפיפה. שתיקתך
העבירה בי צמרמורת קרה, ותומך הותיר בי תחושות אחרות. אתה יודע
שכאלו רגעים שלא תמצא אף פעם, תמיד ישארו חבויים בנפשך, ולעולם
לא תפסיק לחפש אחריהם למרות שהכל יהיה לשווא. כמו תרופה אחריי
שהמחלה כבר הביסה את כל המערכות וכל שנותר הוא להיכנע, כמו שמש
לוהטת לאחר השלג המתמשך שכבר הקפיא את גופך וליבך הלבן. אפילו
כמו ציור מדהים של כל עולמך שתמיד כמהת לצפות ולבחון, לאחר
שאיבדת את עיניך ועיוורונך ידבוק לנצח. לא ניתן לחשוב על דברים
אחרים מלבד אותו הרגע הנכסף, שבו תשלח ידייך לעברי ותחוש במגע
אנושי. הם יצפו בנו מהמרפסת, אותם השכנים הרכלנים ושבעי
השיעמום, יצפו ויאכלו את חטיפם בעודם שקועים בגופינו, כצפייה
במסך רב מימדים וכחוויה חד פעמית שלעולם לא תחזור על עצמה
שנית. "הגענו לקץ" לחישה מאחורייך מהדהדת באותם האוזניים, מפתה
אותם כה חזק עד כי האמונה עצמה תוביל אל הקץ למרות שנוצר הוא
בתוך מוח אחד בלבד. "ומהו בעצם הקץ?" תבוא השאלה הצפויה אחריו
במרחק של מספר שניות, ואף בליעת הרוק תבוא כסימן לפחד. אף אחד
מן הנוכחים שם, ואף מן שאר הנוכחים החיים, לא יוכל לענות על
שאלה פשוטה זו, כיוון שכולם עודם קיימים ותחושת הכלום אינה
מוכרת, וזרה יותר מהכל. וכמפלט אחרון נטעתי אותך בגינתי
האחורית, ויום יום נוכחתי לדעת שגדל אתה ומצמיח עלים חדשים,
משיל מעלייך את הזיקנה כל פעם מחדש, משיל מעליך את הגזעים
הרקובים ואת העלים הצהובים והמתפוררים שדורכים עליהם ללא משים,
ולבסוף נותרים מהם גרגירים זעירים ותו לא. תהיה לי למחסה מפני
קרינת כדור האש, ואסמן אותך כאילו היית אחי הקטן פן יכרתו את
צמרותיך. סרט אדום יהיה הסימן שאקשור סביב צווארך, ואחבק אותך
אליי, לא ארפה אף לשנייה קטה. ארגיש אף את נשימותייך החמות ואת
קצב החיים הקבוע שעומד בפני עונות השנה ואינו מתייאש, אינו
גווע. אפילו בעונה שאני המצאתי במיוחד לכבודך, העונה הלא
קיימת, אתה מחזיק מעמד. קוראים לה עונת הפרידה.
אתה צופה בי מתמוטטת לרגלייך, נהפכת לחלק ממך, לעוד שורש.
המוני שורשים רובצים מתחתייך, אך רק אחד מהם עקשן, מסרב
להיפרד.