שקט כאן עכשיו, שקט מתמיד. הרחובות נראים בודדים פתאום, בודדים
וקרים. צינה קלה נושבת על ערפי, והלילה שם פעמיו אל העולם.
בראשי עולות אינספור תמונות, רצות, אחת אחרי השניה בקצב מסחרר.
תמונות נוף, תמונות זוועה, ותמונות שלך, שלך ושלי. כמובן שהן
פרי דמיוני בלבד, אבל הן עדיין תמונות שלנו, לפחות זה.
אפשר לשמוע אי שם , הרחק מכאן, איזו מכונית מותנעת. אולי הנהג
קצת עצוב עכשיו, קצת חנוק,אולי הוא יוצא לסיבוב כדי לנשום את
השקט.
ברחוב על יד החתולה של השכנה מיללת, הירח מטריף את חושיה, מראה
לה את טיב העולם.
הזמזום של המקרר מתחיל פתאום, והפנס מעבר לכביש מתחיל להבהב.
עננים כבדים מכסים אותנו, כבדים וחונקים. עוד מעט הכל יהיה
יותר טוב, עוד מעט הם יפרקו את מועקתם, ויורידו עלינו גשם.
אולי גם גשמים. אולי אפילו גשמי ברכה.
הצללים משתוללים להם על הקיר שליד הפנס המהבהב. כלב קטן וביישן
עובר לידו, נבהל כנראה מן הצל של עצמו, ומתחיל לרוץ.
נהיה כבר מאוד קר, וכולם נכנסים אל הבתים החמים. אני נשארת
בחוץ. הקור לא מפריע לי, להפך, הוא  משחרר. כבר מריחים את הגשם
באוויר, עוד מעט ההוא שלמעלה ישלח את חציו אל העננים, וישבור
אותם אחד אחד מעלינו. ואני אוכל להתנחם בגשם, בבכי של השמים,
בתום של הטיפות, בריח המעורפל של הלילה הגשום.
הרוח שורקת לה שריקות עזות ונחושות, והטיפות הראשונות מתחילות
לנזול על אפי, על שערי, על רגליי. איזו תחושה נפלאה. כל כך
התגעגעתי אל החורף שלי, מזל שהגיע השנה מוקדם, כבר לא יכולתי
יותר עם החום המעיק והשמש השולטת בשמים. העננים טובים לי יותר,
הם נועדו לכסות את השמש, להסתיר. מתאים לי, הרי כולי כיסוי אחד
גדול, ולא ברור כל כך מה מסתתר בפנים.
מתיישבת על המדרכה הרטובה, ברק סגול יפהפה נראה פתאום למעלה,
וכמה שניות אחריו נשמע רעם אדיר. עכשיו כבר יורד מבול, וליטוף
הטיפות הופך לשריטות מציקות. אבל עדיין יותר טוב לי פה, בחוץ,
עם השמים והגשם.
מביטה למטה, על שלולית עמוקה במיוחד, הטיפות מכות אותה בזעם,
גולשות אל צדדיה וממשיכות לנהר שזורם לו למטה, לכיוון הקצה
הרחוק של הרחוב.
בתוך אותה שלולית התמונות ממשיכות לרוץ, תמונות מעיקות, דוחות,
טיפשיות, תמונות שלי, תמונות שלך. תמונות שלנו. כמובן שהן פרי
דמיוני בלבד, אבל הן עדיין תמונות שלנו.
נעמדת בקצה המדרכה, מעל לשלולית שלי, העמוקה, שחוטפת מכות
מהטיפות שבאו אחריה ולא הספיקו לתפוס מקום בתוכה, מביטה בה,
ודמעותיי זולגות אל תוכה, אך לא בזעם, בייאוש. דמעות של חולשה
ושל חוסר אונים. דמעות של הבנה.
בוכה עוד קצת אל תוך הלילה, אל תוך השמים, זועקת זעקה קצרה
וחזקה אל ההוא שם למעלה, שיפסיק כבר את הגשם, כי הוא כבר
מכביד, אבל כנראה שמעצמת רעשם של הברקים הוא לא שמע, או שלא
רצה לשמוע.
מתחילה ללכת, באיטיות מחושבת, בצעדים קטנים וזהירים, אל הבניין
שבתחילת הרחוב, שפעם גם יכולתי לקרוא לו בית. פותחת את דלת
הכניסה, כולי רטובה, הטיפות נושרות על הרצפות המבריקות, מסירה
את המעיל, מנגבת את השיער ונשענת על ההסקה.
מביטה החוצה אל החלון, הגשם עוד לא פסק, ודמעותיי כנראה כבר
יצאו מן השלולית אל זרם הנהר שמתגבר עם כל דקה, ואתם גם כל
התמונות.
אולי כשייגמר השקט, או הגשם, או החורף, הן יתייבשו יחד עם שאר
שרידי השלולית שלי.
אבל בינתיים, בינתיים שקט כאן מאוד, יותר מתמיד. שקט וקר.


12/9/02