מהו הזיכרון הכי רחוק שלכם? מהו האירוע הראשון שאתם זוכרים?
אני זוכר את הלידה שלי. אני חושב שאני האיש היחיד שזוכר את
הלידה שלו. אפילו כתבו עליי בעיתון. וזה לא שאני ממציא, באמת!
אני זוכר כל פרט ופרט. נשבע בחתול של השכנה!
אני זוכר שהיה חם ורטוב, מזכיר תחושה של סאונה. והיו צעקות.
אני חושב שזאת הייתה אמא שלי. או אבא. הוא גם היה היסטרי.
כשהסתכלתי למטה ראיתי פתח קטן, כמה סנטימטרים לערך.
היה שם שלט שעליו כתוב- יציאת חירום. מכיוון שראיתי אור, וסקרן
אותי לדעת מה יש אחרי הפתח, ניסיתי לצאת. בעטתי ושחיתי
והתקדמתי ודחפתי, ואפשר לומר שהייתה תחושה כאילו מישהו גם מנסה
לדחוף אותי. והצעקות המשיכו-  איזה רעש! מה בסה"כ ביקשתי? קצת
שקט בין שתיים לארבע?
התקדמתי יותר ויותר לכיוון הפתח, ולבסוף גם יכולתי לראות מה
קורה בחוץ.
היה שם איש גדול ומפחיד עם חלוק לבן, ושלוש נשים עם בגדים
ירוקים. זה היה נורא, וגם היה די קר. התחלתי לחזור חזרה, אבל
מישהו דחף אותי ורצה בכח להוציא אותי החוצה. לא רציתי והתחלתי
לבעוט ולקלל. התחלתי כבר לחשוב על תירוצים שאפשר להגיד לבעל
המקום כדי שיתן לי להישאר, כמו- "לא ידעתי שצריך לשלם פה על
שטח, אני מצטער, הנה, יש לי קצת כסף בארנק! אבל אז הבנתי שהוא
לא יאמין לי, כי מי יאמין לתינוק ערום שטוען שיש לו ארנק?
אז החלטתי לנסות את הקטע של הילד המסכן- "בבקשה תן לי להישאר,
אמא ואבא נטשו אותי שהייתי קטן ועכשיו אני לבד". אבל כלום לא
עזר.
נמשכתי החוצה והחוזקתי בידיים של מישהי. איך שראיתי אותה
התחלתי לבכות. כזאת מכוערת, לא ראיתי כבר הרבה זמן.
והנה אני פה, אתכם, ואני די מזועזע מהעולם. כזה שעמום לא היה
לי הרבה זמן. לפחות ברחם הייתה לי פלזמה, כמו שצריך. כל היום
ראיתי ויוה.

ועכשיו אני פה, משועמם, ורוצה לחזור לרחם.
ואם זה יקרה, אני לא אסתקרן ולא אסתכל מאחורי שום פתח לא מוכר,
כי אני את העולם הזה כבר מכיר, וחבל שכך.


נ.ב
מי שרוצה להצטרף לתנועה- "רוצים לחזור לרחם" שיצלצל ויבקש את
דודו. יש לו קומבינות, ואפשר להשיג אצלו כרטיסים במחיר מוזל.