ביום רביעי סוף סוף זרחה השמש. זאת אומרת, היא זרחה כל השבוע,
אבל לא ראינו אותה בגלל העננים השחורים שהתנחלו מעל הגליל,
והגשם שלא הפסיק לרדת והפך את הבסיס לבריכת בוץ. בתחילת השבוע
נאלצתי לראות איך האפטר המיוחל אחרי חודש ריתוק חולף עם הרוח
הסוערת. "עוצר יציאות, חביבי", טפח הסגן על שכמי, והבטיח לפצות
אותי בחופשת סופשבוע ארוכה שתתחיל כבר ביום חמישי בצהריים.

השמש זרחה, אבל היה קר. שלוליות בוץ כיסו את השבילים בפיקוד,
וכל המשרדים התמלאו טביעות רגליים שחורות. התגעגעתי לנועה,
חודש לא ראיתי אותה. היה קר.
בבוקר הסעתי את אורן השליש לקרית שמונה. עוד 27 שעות לנועה.
אחרי ארוחת הצהריים נסעתי לטבריה, לאסוף את רמ"דית תכנון
ובקרה. הספירה לאחור נמשכה בעצלתיים.

בשבע בערב נכנסתי למשרד של אמנון, לקחת ממנו את המפתחות של
ה-205. הוא לא אהב לחלוק את הפג'ו החדשה שלו עם אחרים, גם כשזה
היה תורה לשמש רכב כוננות. "אני מעדיף לשמור את המפתחות אצלי",
אמנון הביט בי בחוסר אמון, "אם יהיה מקרה חרום אני אתן לך
אותם".
"המפתחות צריכים להיות אצל הנהג תורן כל הזמן", עניתי, "הוראה
של הסגן".
אמנון הושיט לי את המפתחות בחוסר חשק מופגן. "רק בלי שטויות",
אמר.
חזרתי לחדר נהגים. קובי הביא סרט פעולה מטופש עם בחורה אחת שכל
הזמן הראתה את הציצים. שכבנו במיטות, הנחנו מפזר חום על השידה
בינינו, אבל הקור סירב להתפנות. אחרי חצי שעה של יריות ושדיים
השתעממתי. קובי התלהב, אז המשכנו לראות את הסרט. המחשבות שלי
נדדו לנועה. עוד 15 שעות. הבחורה בוידאו שוב הורידה חולצה.

אלונה נכנסה לחדר. קארה שחור רטוב, עיניים בורקות וטריקו לבנה
מתחת למעיל צבאי לא מכופתר. "שוב התחיל גשם", היא אמרה. גם
הטריקו היתה רטובה, והמבט של קובי הוסט מהפטמות האמריקאיות
לפטמות כחול-לבן של אלונה.
"נמאס כבר מהגשם הזה", עברתי משכיבה לישיבה כדי לפנות מקום
לאלונה.
היא התיישבה על המיטה שלי, "מחר בשבע בבוקר אתה צריך לאסוף את
הסגן ממחניים".
"כן, אני יודע".
אלונה העבירה יד בשיער הרטוב שלה, מפזרת טיפות מים שובבות על
המיטה הצבאית.
"אתה יכול לבוא אתי ללשכה? אני צריכה לתת לך תיק בשביל הסגן",
אמרה.
קובי לקח מהשידה מסרק, והעביר אותו בשיערו.
"איזה הבלה, למה לא הבאת את התיק לפה?" שאל בכעס.
אלונה התעלמה מקובי, הזדקפה, הושיטה לי יד, ומשכה אותי אליה.
רצנו ללשכה, נזהרים לא למעוד על המרצפות הרטובות. "רוצה תה?",
הציעה כשנכנסנו. "בשמחה". אלונה השליכה את המעיל אל פינת החדר,
הכניסה את טרייסי צ'פמן לטייפ דבל-קסט והכינה לשנינו תה.
התרווחתי בכיסא של הסגן, ופיניתי מקום על השולחן שלו. "שמתי
שני סוכר", אלונה הניחה את כוסות התה על השולחן והתיישבה עליו,
נשענת על המרפקים, מנדנדת רגליים באוויר. כוסות התה הפיצו
חמימות נעימה, טרייסי ריחפה ברקע, מדברת על מהפכה, ואלונה ואני
דיברנו על חורף, ובחורות, ותקוות ושתקנו על אהבה.
"יפה לך קוצים", שברה אלונה את השתיקה הנעימה והעבירה יד מלטפת
בתסרוקת הא-לה-ברנדון-וולש שעיצב לי ידידי הגשם. "תודה",
דמיינתי צמרמורת קלה מרעידה את ירכיה. טרייסי סיימה לשיר.
אלונה קפצה מהשולחן, וניגשה אל הטייפ הדומם. בדרך היד שלה שקעה
בין הכתף שלי לחזה. היא בחרה את השיימן מתוך קופסת הקלטות,
לחצה על פליי והתחילה לרקוד. לאב, סקס, אינטליג'נס, דקלמו
השפתיים השמחות של אלונה, והאצבעות שלי תופפו על משענת הכסא.
תחושות חיוביות הסתדרו בשלשות ופיזזו בלישכה במשך דקות ארוכות,
עד שנגמר השיר. אלונה סיימה לרקוד והתיישבה שוב על השולחן.
"אתה יודע מה אני הכי רוצה בעולם עכשיו?" היא שאלה. שתי טיפות
זיעה נצצו על מצחה, ועוד אחת על האף.
"מה?" עניתי בשאלה.
"שווארמה!" עיניה התמלאו אור. ענן קטן של אושר התיישב לה על
הפנים. היא ירדה מהשולחן, דילגה אל המעיל שלה, הוציאה מאחד
הכיסים שטר של חמישים, חזרה, נעמדה מאחוריי, שילבה ידיים על
החזה שלי, והקארה השחור שלה לחש לי באוזן "נכון שתיסע לצפת
ותביא לי שווארמה?"
המפתחות של ה-205 רקדו בתוך המכנסיים שלי. יהיה בסדר, שכנעתי
את עצמי, אף אחד לא ישים לב אם איעלם לרבע שעה.
אלונה הניחה את השטר בכיס החולצה שלי. "ידעתי שתסכים", צהלה,
"תקנה אצל הרצל ותגיד לו שזה בשביל אלונה".
נסעתי, קניתי, חזרתי. אף אחד לא שם לב.
אלונה וענן האושר הקטן שנצמד אליה התחילו לאכול את השווארמה.
אני הסתכלתי. טיפת רוטב נזלה מהפה שלה, ואלונה שלחה לשון זריזה
לצוד אותה. פיסת בשר קטנה ניתזה על השולחן של הסגן, האצבעות
הארוכות והדקות של אלונה אספו אותה, והחזירו אותה לפה. ענן
האושר התרחב, ועטף גם אותי. אלונה כמעט סיימה לאכול, נשארה עוד
חתיכה קטנה אחת.
היא נעמדה, והכריזה: "אני רוצה להקדיש את הביס האחרון ל-". היא
השתתקה לכמה שניות על מנת ליצור אפקט דרמטי. כעבור חמש שנים
היא סיימה את בית-צבי, וידיעות אחרונות הכתיר אותה כדבר
הגדול הבא.
"טה-גה-דה-גה-דם, ת-מיר !", אלונה צעקה בהתלהבות כאילו זה
האוסקר, ונתנה לי נשיקה בטעם של תודה עם תוספות.
אמנון נכנס ללשכה, והביט בהשתאות באלונה.
"אני מבין שמצב רוחך מרומם היום", הוא אמר בחמיצות-מה.
"תמירי הביא לי שווארמה", אלונה חייכה, ואני קפאתי. "רוצה
ביס?" היא הושיטה לאמנון את פיסת הפיתה האחרונה.
"אני לא אוכל בשר", ענה אמנון, נעץ בשנינו מבט זועף, ויצא
מהלשכה.
"זה היה משונה", אלונה בלעה את הביס האחרון, וצחקה, "למה הוא
נכנס לפה בכלל?"

"מה יהיה איתך הסוף, תגיד לי", הסגן נכנס למכונית וחגר את
חגורת הבטיחות.
הכנסתי לראשון, והתחלתי לנסוע אל הבסיס.
"מתי תלמד לקח?" הסגן כיבה את הרדיו.
פניתי ימינה. התחלנו לטפס לכוון הפיקוד.
"לפחות תבטיח לי שזאת הפעם האחרונה", נאנח הסגן.
הפג'ו התקשתה בעלייה. הורדתי משלישי לשני, ושתקתי. הסגן שוב
נאנח.
"אתה יודע", הוא התחיל בעוד אחד מהסיפורים שלו, "כשהייתי בגילך
שירתי ברמת הגולן, ובאחד החורפים -", הסגן השתתק לכמה שניות,
מאמץ את זכרונו, "זה היה ב-1978, לא הייתי בבית מעל חודש".
ניסיתי לנחש איך הסיפור יימשך, וצדקתי. היתה בחורה בסיפור -
רחל - והסגן התגעגע אליה.
למעשה הם לא היו ממש חברים, אלא רק בשלב הגישושים, "אבל יום
אחד", המשיך הסגן, "הרגשתי שאני חייב לראות אותה, ויהי-מה. יום
קודם לכן גולדה מאיר הלכה לעולמה, אז סיפרתי למפקד שלי שאני
קרוב משפחה רחוק שלה, ושעליי לצאת להלוויה".
"רעיון יפה", פרגנתי לו, "וזה עבד?"
זה עבד. הסגן סיפר איך הוא התגלגל חצי יום בטרמפים עד שהגיע
לחיפה, עבר דרך הבית שלו, התקלח, התגלח, לבש את החולצה הכי יפה
שלו, קנה שושן צחור אצל הזקנה במרכז המסחרי, נסע לבית של רחל,
"ואז אמא שלה אמרה לי שרחל בטיול שנתי, ותשוב רק למחרת".
הצצתי בסגן בזוית העין. גם קודם לכן לא היה בינינו יותר מדי
דיסטנס, אבל באותו רגע חשתי קירבה רבה אליו.
הוא המשיך: "השארתי שם את הפרח, ועוד מכתב אהבה שאלתרתי במקום,
ושבתי לבסיס. לא רציתי להסתבך".
הוא הסתכל עליי. חייכתי, רומז לו שהמסר נקלט.
"זה לא עזר לי", הסגן התעלם מהחיוך, "האמת יצאה לאור, ונשלחתי
לשלושים יום בכלא".
המלה האחרונה הסיטה במהירות את המבט שלי לכיוונו. "ומה קרה
כשיצאת מהכלא?" שאלתי, מחזיר את המבט לכוון הכביש.
הסגן שתק.
הגענו לפיקוד. החניתי את הפג'ו, ויצאנו מהרכב.
נתתי לסגן את המפתחות.
"תעלה על אלף", הוא אמר ביובש, "אתה יוצא הביתה".
"תודה", עניתי, "תודה רבה".