כל שיר שלי קשור למוות
כל אמירה לבכיה
כל הרצאה לפיגוע
כל ריקוד לעצב
כל צרחה לאבדון

כל חיפוש בבמה
אחרי שיר שאוהב
מזכיר לי שאני
רק אחת ממיליונים.
אבל לא הרבה מיליונים.
רק שישה.

כל קריאה של מונולוג
קשורה להזדהות
כל זעקת אימה
נעלמת בשתיקת האינטרנט
כל שיר על התאבדות
מזכיר לי טרור
כל שיר אהבה מזכיר
חיפוש אחרי שלום.

כל שיר על חייל בודד
מזכיר מציאות
כל סיפור ארוטיקה
מזכיר את סיפוק הרצח
כל תמונה של פרחים
מזכירה תקווה נמוגה.

הבמה היא כבר לא במה
כבר אנו חיים את חיינו שם
כבר מוציאים את העצב על אחרים
מתפרקים
מזדהים
מנסים שלא להאשים יותר מדי
אך הפחד
הפחד
שולט.
איפה רק לא?
הפחד שולט בבמה.

רואים את זה בין תמונות
בין צילומים
בין שורות
של סיפורים
בין מונולוגים מעוותים
בין מקשים של המקלדת
בין סיפוריי פואנטה קצרצרים
בין קריאות אימה
של שירים
בין שירים על שתיקות
של אכזבה
בין
קומיקס והומור
בין שירים של יוני בלוך
הפחד שולט.
הטרור.