אני רואה אותה באלף מקומות
בעיקר בחורף, בעיקר עכשיו, כשקר
שאני עקר, איכר, מוכר.
מחפש בין צלילי השקט, יש משהו שחרוט בזכרון
אולי בצבעי הקשת או בשיר האחרון שכתבתי
יש טעם של שקר במילים יפות
אני הולך ודועך כשאין מה לומר
היא מסמיקה אנחנו במבוכה עד המילה הבאה
אני במרפסת, היא בחדר מדליקה את המזגן
כמו סחרחות באיבוד הגבוה, אני נופל
בלי מצנח נמשך מהשמים לקרקע
כבר ראיתי איש מת בדרך, חשבתי אני גם
אבל עוד לא שמעתי את הרעש של השקט
כשאפגוש את אמא אדמה
אני עוצר עצמי כמו לפני ההתרסקות,
כמו אחרי משפטים שכתבתי בלי משמעות
אני עוצר וממשיך מהמחיקה
עומד יציב באויר
מחכה להחלמה