על כל אלה ועוד חשב דוד בעודו עומד מול מסך המודעות שבמטבח
ובוהה בבבואתו המשתקפת בראי. כשסיים לחשוב ולהיזכר העביר את
מבטו ימינה אל עבר ארון הבגדים המסתיר את התא עם המיטה בו
מוסתרת אשתו. העביר את מבטו שמאלה אל עבר דלת היציאה המסומנת
באותיות ESC מודגשות. אחר החזיר את מבטו למסך המודעות ובהה
במכתב. הוא יכול ללחוץ על כפתור "פרטים נוספים" ודרך טופס
המשוב האינטגרלי לנסות להתנצח מעט עם הממונה בעל העניין, אבל
חוץ מלמשוך קצת זמן מיותר דבר לא יצא מדרך פעולה זו - במקרה
הכי אופטימי שהצליח דוד לדמיין, יישלח אליו דין וחשבון מפורט,
זהה בתוכנו פחות או יותר למכתב שקיבל זה עתה. הוא יכול גם
פשוט להישאר כאן, ללחוץ על OK ולהתכבות, כי מה זה משנה בעצם
ולמה לנסות להיאבק בזה וגם ככה, כמה שהוא לא חיפש, את כפתור ה-
CANCEL לא עלה בידו למצוא. הוא יכול לכבות את מתג ה- ON/OFF
שלו ולהיכנס למחבוא עם אשתו, אבל כמה זמן יצליחו להחזיק כך.
הוא יכול גם לצאת דרך ה- ESC ולהתחיל לרוץ ישר אחרי שהוא מכבה
את המתג. אבל גם כך וגם כך, הם לבטח ערוכים לאפשרויות מעין
אלו ופשוט יעשו לו אתחול מרוחק ואחרי זה הוא כבר לא יהיה הוא,
כבר עדיף לתת להם לכבות אותו וזהו. כך המשיך האדם דוד לעמוד
חסר אונים מול מסך המודעות, מול המכתב האיום, לתכנן מיני
תוכניות ותכנונים וחשב והסתבך כל-כך הרבה עד שהתחיל להיכנס
לרקורסיות עם ובתוך עצמו. בערך באותו זמן הופיע מול דוד, מבלי
שהספיק לראות אותו עובר דרך ווסת הכניסה או דרך ה- ESC, דודיק,
מלווה בשני בני האדם עם החיוויים הלא תקניים מאחוריו, אוחזים
זה את ידי זה. "בוא מהר", לחש הגמד לדוד במסתוריות החלטית,
"קח את זה", הוסיף והושיט לו פטרייה. "מה זה? ומה עם אשתי?",
השיב דוד בלחישה משלו. "מהר, אין זמן!", גער בו הגמד בלחישה,
"הפטרייה הזאת זה מה שיציל אותך. הטעם הגועלי שלה יפיג זמנית
את פעולתם של משדרי החיוויים שלך. יש לי רק אחת כזאת.
בשבילך. אין זמן בשביל אשתך. תשכח ממנה. היא מסורבלת מידי
עם הבליטה הגדולה הזאתי שלה. תעזור לעצמך ותשכח ממנה.
בוא!".
דוד לקח את הפטרייה מדודיק, בחוסר חשק מובהק, שמופגן על-מנת
שייראה, שם אותה בפיו ולעס ואחרי דקת דממה ארוכה בה המשיך
ללעוס וללעוס בלע אותה. חלפו עוד מספר דקות דומיה ודודיק נגע
בדוד ואמר לו כבדרך אגב, "תסתכל במראה". ושוב, כדז'ה-וו לאותו
הרגע בו דוד ראה את המכתב, הוא גם לא היה מופתע כלל וכלל וגם
לא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. החיווי האדום נתחלף לצהוב
והחיווי הירוק הוחלף בסגול. הצג הורה על -666. "יאללה,
בוא!", נבח דודיק כשחיוך מרוצה שורה על כל פניו הגמדיות. והוא
הוביל אחריו את דוד, כששני עוזריו המגודלים משמשים כמאספים,
דרך מבוך ארוך של סמטאות צרות ושבילים עד שהגיעו אל יעדו -
מערה דומה מאד במראה (אחרי שהעיניים מתרגלות לחושך כמובן)
למערה אליה דודיק הביא את דוד ואשתו בפעם הקודמת, אך זו השנייה
הייתה גדולה מהראשונה בהרבה והכילה אינספור פניות וחדרים קטנים
וגדולים בגבהים משתנים וזו השנייה לא הייתה חצובה עוד כל צלע
הר, כי אם מתחת לאדמה הייתה. "ברוכים הבאים למחתרת", הכריז
דודיק בלבביות כשהגיעו למדורה שעמדה במרכז החדר הראשי מחכה
להם, דולקת. דודיק התיישב, אחריו התיישב דוד לידו ואחרונים
התיישבו ביחד שתי הישויות, מולם. דודיק מחק מעל פניו את החיוך
שהיה נסוך עליהן מרגע שהכריז על ביתו וחיש התחיל לדבר ברצינות
תהומית. "יש לך שש שעות בערך. לא מדויק כמו המספרים של
המערכת. יותר נכון - יש לכם. כשהזמן הזה ייגמר תפוג ההשפעה
של הפטרייה שאכלתם קודם ואם לא יימצא פתרון עד אז, החיוויים
שלכם ישובו לצבעם המקורי ואת הסוף אתם כבר בוודאי יכולים
לדמיין. בקיצור, זה מה שמכונה בספרי המיתולוגיה עניין של חיים
ומוות. מכאן זה אתם ואתם בלבד. תמצאו פתרון. ואלה 1 ו- 2,
אני בטוח שאתם מזהים אותם, הם כבר יסבירו לכם למה אני פונה
אליכם כאל אתם", סיים דודיק את נאומו וקם והלך הליכה מהירה
מבלי להביט לאחור.
- אני אחד
- ואני שתיים
- תזהו אותי לפי החיווי הסגול שדולק
- ואותי לפי הצהוב
- על-מנת להקל עליכם
- את החיפוש והמחשבה
- והויכוח והדיאלוג עם עצמכם
- הוענקו לכם מרגע זה
- אפילו אולי הקודם
- טוב אבל לא זה מה שמשנה
- הוענקו לכם מרגע כלשהו באזור הזמן הקרוב
- שני אמצעי מחשבה
- או במילים פשוטות
- פיצול אישיות חיובי
- אז תכירו אחד את השני
- והיה ממש סבבה להכיר אתכם
- ושיהיה לכם יום ממש סבבה ומצוין
- אז יאללה ביי!
הפרט המכונה דוד שברגע מסוים באזור הזמן הקרוב הפך והיה לשני
הדוידים עדיין ישב, מנסה להבין משהו, לפחות משהו אחד קטן, מתוך
כל זה. ועדיין לא הצליח. לכן ניסה דוד להסכים עם הדבר היחיד
שזכר בבירור מתוך כל מה שעבר. עם הדבר האחרון, הכי מובן
והמטורף ביותר ששמע והוא שעכשיו קיימים למעשה שני דוידים.
קיווה להסכים לקביעה זו ואולי כך להבין אותה. הוא ניסה לבדוק
את אמיתותה של אותה קביעה וקרא לעצמו.
"דוד!", צעקו בבת-אחת דוד א' ודוד ב'. "כן, מה, מי?!", צרחו
שניהם שוב בעצבנות. "אז מה, זה נכון?", שאלו שניהם בשקט
והפיקו מפיהם אנחה זהה. "בוא נדבר כל אחד בנפרד", הציעו לעצמם
אחרי שתיקה קצרה, "נחליט שמי שמרגיש שמאלי ייקרא א' והשני
יכונה ב'". וכמובן שהסכימו.
א' - אז מה בעצם ההבדל בינינו?
ב' - כן, זה בדיוק מה שאני חשבתי.
א' - חוץ מהקטע הזה של ימין ושמאל, אתה חושב שקיים עוד הבדל
בינינו?
ב' - כן, בטוח.
א' - למה בטוח, אני די מרגיש כאילו שאני מדבר עם המראה.
ב' - כן, זה נכון באופן כלשהו, אבל עובדה שכרגע לשנינו יש
דעות מעט שונות על הנושא. גם זה הבדל.
א' - תסתכל על זה כך: אני יודע שאתה יודע, כמו שאתה יודע
שאני יודע, שאילו אתה היית א' ואני ב', ואתה היית זה שדיבר
ראשון, אתה היית אומר את אותו משפט פתיחה שאני אמרתי ואני
הייתי עונה לך כפי שאתה ענית לי וחוזר חלילה וכך בעצם היה יוצא
שעכשיו אתה היית אומר את המשפט הארוך הזה שאני כרגע אומר
והויכוח היה נשאר זהה, רק הצד שכל אחד מאתנו לוקח בו היה
משתנה. בזה אני חושב שבעצם מסתכם כל ההבדל בינינו, בהבדל
השרירותי שבין שמאל לימין ובשיוך שקבענו לו, גם כן בשרירותיות,
ל-א' ו-ב'.
ב' - אני רואה את ההגיון שבדבריך ואני גם די מבין אותו, אבל
בכל-זאת נראה לי שחייב להיות עוד איזשהו הבדל בינינו. פשוט
חייב!
א' - אני לא יודע, לא נראה לי.
ו-א' ו-ב' המשיכו לשבת כך ליד המדורה, שכשל אחד מהם שוקע
במחשבות יותר עמוקות מהשני, מנסה למצוא נימוק שיטה את הויכוח
האבסורדי הזה לטובתו, כשפתאום פלטה המדורה לעבר א' סורק
ידיעות.
א' - וואו! תסתכל מה נחת עלי פתאום!
ב' - מה זה?
א' - סורק ידיעות.
ב' - איך אתה יודע?
א' - הנה כתוב כאן בשורת הכותרת "סורק ידיעות".
ב' - אבל מה עושים עם זה?
א' - לא יודע, אבל יש כפתור "עזרה".
עזרה - מטרה: מכשיר זה נועד להשוות בין נתונים בשני מוחות
דומים. קלט: שני מוחות דומים. פלט: רשימת ההבדלים בינהם.
אופן ההפעלה: מחברים באופן סימולטני לשני המוחות ולוחצים על
"חפש".
ב' - אז מה, ננסה?
א' - ננסה. הנה זה בא כאן וזה כאן ורק רגע, עוד שנייה...
והנה אני לוחץ על "חפש".
סורק ידיעות - רשימת הבדלים:
כמות: 2
הבדל 1: קשר חזק לשמאל, לעומת ימין.
הבדל 2: בחירת הזוגי במשחק הסטופר, לעומת אי-זוגי.
(לקבלת פרטים נוספים על משחק הסטופר לחץ על "פרטים נוספים")
סורק ידיעות - משחק הסטופר:
משחק בו לוקחים סטופר ולוחצים פעמיים ברציפות על כפתור
ה-התחל/הפסק שלו, על-מנת לראות האם ספרת המאיות תהיה זוגית או
אי-זוגית.
ב' - רואה, אמרתי לך שחייב להיות עוד הבדל.
א' - גם כן הבדל. אבל באמת כדאי שנתחיל לחפש פתרון, כי אני
לא יודע כמה זמן עבר וכמה נשאר, אבל בטוח לא הרבה.
ב' - טוב, אבל בוא נטייל קודם קצת במערה הזאת.
ה' - של נעליך מעל רגליך כי מקום זה קודש הוא! יאללה, לכו
כבר!
דוד א' ודוד ב' חלצו את נעליהם והתחילו ללכת. זמן רב הם צעדו
ישר במערה הארוכה בצעדים גדולים ובקצב אחיד, מביטים רק קדימה
ולא שמים לב לחדרים הרבים שעברו בדרכם. זמן רב הם צעדו כך,
אלי עשר שניות, אולי שעתיים, עד שראו את החדרים. הייתה זו
המוסיקה שבקעה מאחד החדרים שעברו בדרכם שתפסה את אוזניהם
לראשונה. מוסיקה מונוטונית שלכדה עולם ומלואו בשני תווים.
ב' - אתה שומע את המוסיקה?
א' - כן, זה... הכול.
ב' - מאיפה היא מגיעה?
א' - מסתבר שיש כאן חדר.
ב' - ועוד איזה חדר. תראה את הקירות, הם זזים כמו אלמוגים
יחד עם המוסיקה ובכל הצבעים האלה שלהם.
א' - נראה לי שהיינו פה מספיק.
ב' - אבל למה?
א' - קודם כל, כי אם נישאר פה עוד אז יכול להיות שאני אשתגע
וחוץ מזה - פתרון, אתה זוכר? אז בוא. הנה, כאן יש עוד חדר.
ב' - נו, ויש בו פתרון?
א' - לא יודע, אולי בהבא.
ב' - איך בכלל נראה הפתרון הזה? איך נזהה אותו?
א' - בטח יש לו שורת כותרת גדולה ובוהקת שמן הסתם כתוב עליה
"פתרון".
ב' - ואם לא?
א' - מה זאת אומרת ואם לא?! איך יכול להיות מצב אחר? איך
יכול להיות שלא? איך?
ב' - לא יודע, רק שאלתי.
א' - אז מה, נחפש?
ב' - נחפש.
והם חיפשו. הדוידים, א' ו-ב', עברו חדר חדר וחיפשו אחר
הפתרון. א' נכנס לחדרים שמשמאל ו-ב' לאלה שמימין. הם הפכו כל
אבן, חיפשו בכל פינה, קרעו אריזות ופתחו תיבות, שפכו נוזלים
ורוקנו מיכלים, הקיאו נשמות ובלעו קרוקודיל, מרטו שערות ונגחו
בקירות, עקרו שולחנות ופירקו כיסאות, פרצו ארונות ופוררו
ספרים, הרס וחורבן הם השאירו אחריהם ורק עפר ואפר העלו
בחיפושם. מיואשים לחלוטין, יצאו שניהם באותה שנייה משני
החדרים האחרונים, שמשמאל ומימין. הם עמדו כתף אל כתף, יד
אוחזת יד, מול דלת אחת, גדולה ובנויה מעץ כבד ובעלת קימור קשתי
מעוטר אבנים בראשה ומצופה בפסים של זהב ונחושת, מול דלת אחת,
אחרונה. עמדו והסתכלו זה לתוך עיני זה, שקעו עמוקות במבט אל
הדלת ואז שבו והביטו בעיניים.
א' - ניכנס?
ב' - ניכנס.
א' - אתה רואה מה שאני רואה?
ב' - אני רואה מה שאתה רואה?
א' - כתוב שם "פתרון".
ב' - כן.
א' - על שורת כותרת גדולה ובוהקת.
ב' - כן.
א' - בדיוק כמו שאמרתי לך.
ב' - כן.
א' - אני לוחץ על GO.
ב' - כן.
כפתור ה-GO נלחץ והמסך הסודי נפתח. ראשון צעד בצעדים זועפים
דודיק הוירוס הגמדי הקירח. הרבה אחריו הלכו, או דידו או זחלו
או ניסו באופן לא מוצלח לדלג, קשה היה לקבוע בבירור, 1 ו- 2,
כבולים באזיקים זה לידי זה וזה לרגלי זה, לבושים חליפות
משוגעים וסוחבים אחריהם משקולת כבדה שקשורה הייתה לאזיקיהם
באמצעות שרשראות ברזל חלודות ורועשות. בשלב כלשהו של אותה
צעדה פגה ההשפעה של הפטרייה שלקחו הדוידים ודוד א' ודוד ב' שבו
והיו לפרט המכונה דוד. דודיק הגיע ונעמד מול דוד, מביט בו
בעיניים קשות ולא מרוצות ומחכה ש- 1 ו- 2 יגיעו ויצטרפו אליו
ליד המדורה שצצה לה פתאום יש מאין. דוד לא שם לב לכל זה כי
היה שקוע כולו בתוך עצמו, מנסה להבין אם הוא א' או ב' או אולי
הוא גם א' וגם ב' או אף לא אחד מהם, מבולבל כולו במיוחד לאחר
ששניות ספורות קודם לכן סיכמו ברצינות א' ו-ב' בינהם ש-"מזל
שאנחנו שניים, אחרת כבר מזמן היינו משתגע".
מספר דקות קפאו להן כך בזמן ולבסוף הגיעו גם 1 ו- 2 והתיישבו
בחוסר רצון מוחתן משני צידיו של דוד, יוצרים באזיקים הכובלים
אותם זה לזה משענת לגבו. "מה אתם דפוקים?!", פתח דודיק את
נאומו בצעקות, "דפוקים לגמרי! אני ממש מאוכזב. מאוכזב כולי.
מה אתם באמת חשבתם שיחכה לכם פתרון כזה שתהיה לו שורת כותרת
שכתוב עליה פתרון והכול? דפוקים! הייתם צריכים לעשות משהו,
ליזום, ליצור. אבל לא, אתם רק חיפשתם וגם זה בקושי. ובסוף
הצלחתם וגם הפעם ממש בקושי, ממש בשנייה האחרונה. אבל מה
מצאתם? מה מצאתם לי רבותיי? מצאתם את הפיתיון שהשארתי בשביל
המערכת. ממש פרטים. חבורה של פרטים מטומטמים ודפוקים. זה
בסך הכול פיתיון. פיתיון. אמנם פיתיון מתוחכם שעלה לי בהרבה
זמן, דם ויזע, אבל פיתיון. ועכשיו, אחרי שהשכלתם לחשוף אותו,
אני אאלץ ליצור אחד חדש. או למחוק אתכם. מה עדיף? מה
לדעתכם, רבותיי, עדיף? ליצור מחדש פיתיון מטומטם ומסובך, מה
שיעלה לי בהרבה זמן, עצבים, דם ויזע, או פשוט למחוק אתכם, אתם
שאכזבתם אותי לאחר שבחרתי דווקא בכם מתוך כל העולם הגדול הזה,
אתם שפגעתם לי לכן באגו העדין שלי קשות ואנושות, אתם שאפילו
מעט העלבתם אותי בקיומכם החצוף, אתם. אולי עדיף, רבותיי, שאני
אמחק אתכם?", אמר דודיק כשעל פניו חיוך עצוב. אמר ולחץ על
כפתור ה-DELETE.
וירוס.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.