היא מדברת. היא לא מפסיקה לדבר. היא קודחת לי בשכל.
אני כבר לא שומע, רק רואה את השפתיים שלה זזות ומרגיש את הכאב
ראש צועד בהחלטיות אל הרקות.
ילדות, צבא, עבודה, חלומות. אני עוד אקח ממנה כסף, אין
פסיכולוגים בחינם. אני מגניב מבט מיואש אל הברמן, הוא צוחק
ורומז לי עם העיניים לכיוון הבלונדינית שבצד. שווה. תנו לי
דייט איתה ואני קושר בלון לזין וחוזר הביתה עם מצב רוח של יום
הולדת.
אבל לא, אני תקוע פה עם הפסיכית הזאת. כל כך מתאים לי.
"בחורה טובה", אמרה לי אתי, באחד מנסיונות השידוכים.
"והגוף?", שאלתי. "שמנה של חורף", יופי, כאילו בקיץ היא תרזה.
"תנסה, מה כבר יש לך להפסיד?". באמת מה יש לי.
אז אספתי אותה, היא גרה בקיבינימט. כבר מתחיל לא טוב, לך תחזור
לכאן שיכור. היא נכנסה לאוטו, שמנה של האגן דאז. שחור בעיניים.
"לך תצא מזה עכשיו", שר מאיר אריאל במערכת. חיוך מאולץ, מה
מאולץ, הפנים נסדקו לי. אני צריך ויסקי, בקבוק ויסקי. כמה
כוסיות וגם היא תהיה יפה.
"הכלב שלי ברח", היא מתבכיינת. חכם. הוא בטח כבר בכיוון דמשק,
מחפש חיים נוחים יותר באיזה שדה מוקשים. אפילו לכלב יש
אפשרויות בריחה טובות יותר משלי. הבלונדינית מחייכת אליי. אני
לא מאמין, בכל יום אחר היא הייתה גורמת לי לניתוח עצמי מעמיק
בסוגיית ה"למה לא אני?". אבל לא, היום היא מחייכת. כלבה. אני
מרים כוסית לזכר הכבוד העצמי שלי, ועוד אחת לזכר הקודמת. היא
עדיין מכוערת. וטיפשה. חיבוקים, נשיקות. איזו חברה שלה מהתקופה
שהיא שירתה בתור מוצב בלבנון החליטה לחסום את המילים שהיא יורה
אליי. בפעם הראשונה היום אני נושם.
שקט, לא ידעתי שאפשר לגמור משקט. אני ממלמל משהו לא ברור שכולל
את המילים "שירותים" ו"להשתין" ועוצר ליד הבלונדינית שכבר
שיכורה לגמרי. דברים מתחילים להשתפר. אנחנו מסתלקים אליי, לא
לפני שאני משאיר לקודחת כסף למונית אצל הברמן.
יפה, לא? כמה פסיכולוגים היו מחזירים אותה הביתה במרצדס?